הועדה נימקה אז את הסיבות שהביאו להענקת פרס ישראל:
גופו של יעקב חודורוב המתעופף באוויר כאילו חוקי כוח המשיכה אינם חלים עליו כדי להגן בחירוף נפש על שערה של נבחרת ישראל בכדורגל סימל עבור רבים בשנותיה הראשונות של המדינה, את מאבקה ההרואי בקמים עליה. באותן שנים לא היה ילד בישראל שלא הפנים את דמותו ושאף להידמות לו ולא היה מי שלא ראה בו את דוד הנלחם בגלית. במדינה שבתחילת דרכה צמחו מרבית גיבוריה בשורות הלוחמים סיפק חודורוב לתושביה מקור שונה של הערצה והזדהות לאומית.
יעקב חודורוב הגן על שערה של נבחרת ישראל משך 15 שנים רצופות (1949 - 1964) ונחשב בעיני המומחים עד עצם היום הזה לגדול שוערי ישראל מאז ומעולם ולאחד השוערים המעולים בתבל. זינוקיו האקרובטיים ושליטתו המוחלטת ברחבת ה- 16 העניקו ביטחון עצום לחבריו בנבחרת ולמאות האלפים שהאזינו בשקיקה לשידורי המשחקים ברדיו. משחקיה של נבחרת ישראל נגד רוסיה ויוגוסלביה, מאריות הכדורגל העולמי של פעם, כמו גם נגד נבחרות וויילס ואנגליה הצעירה, קיבלו לא מכבר מקום כבוד בפנתיאון הלאומי שלנו, ולא מעט בזכות יכולתו המופלאה של יעקב חודורוב בשער.
חודורוב, למרות קומתו הנמוכה יחסית, נראה, בזכות זינוקיו החתוליים, כענק המעופף מעל לראשי שחקנים גבוהים ממנו בהרבה, כמו ג'והן צ'רלס, השחקן הוולשי המפורסם.
באצטדיון בסקופליה, בניצחונה הבלתי נשכח של נבחרת ישראל על נבחרתה המהוללת של יוגוסלביה (1:2) במסגרת הטורניר המוקדם לקראת המשחקים האולימפים ב-1960, מיאן חודורוב לנטוש את השער ואת חבריו למרות כתפו הסדוקה והמשיך להגן עליו בחירוף נפש מול גלי ההתקפות היוגוסלביות כדי לשמור על הניצחון. אירוע זה, כמו רבים אחרים בקריירה הספורטיבית הארוכה והמפוארת שלו, מאפיינים אולי יותר מכול את האחריות, את המסירות ואת הדבקות במשימה שהפגין חודורוב ושבזכותן הוא הפך לדמות המקובלת על הכול.
יעקב חודורוב, שהחל לפלס את דרכו הספורטיבית כילד שנולד עם מום ברגליו, לחם במלחמת העצמאות של ישראל באותו אומץ לב שהפגין בהגנה על שער נבחרתה.
חודורוב הוא זן נכחד של ספורטאי המונע על ידי מוטיבציה פנימית, פטריוטיות ואחריות שלצערנו כבר נגוזו ונעלמו מן המציאות החומרנית והתועלתית של הספורט בימינו.
עדים לכך כל ניסיונות החיזור של קבוצות כדורגל מפוארות מן העולם שניסו לגייסו בממון רב כדי להגן על שערן והוא הדף אותן בנחישות ובעקביות, כאילו היו אלה כדורים שנורו לעבר שערו.
בשנים 1951 ו-1956 נבחר יעקב חודורוב לספורטאי השנה בישראל, וב-1958 - בצוותא עם חברו לנבחרת, יהושע גלזר - לספורטאי המצטיין של העשור הראשון למדינה.