במדור \"דעות\" בעיתון \"מעריב\" פורסמה אתמול רשימתה של שמרית אור, משוררת ופזמונאית. ברשימתה קובלת אור על אטימות הלב של החברה הישראלית באשר לכל המתרחש בארץ בעת האחרונה. אנשים רואים את החדשות כאילו זו תכנית בטלוויזיה, שאפשר פשוט ללחוץ על הכפתור, ו\"לסגור אותה\", כאילו אינה מתרחשת באמת.
לתחושתה, חלק גדול מהציבור בארץ אינו מגיב רגשית למתרחש, ואינו חווה תחושות חזקות מספיק של אבל וזעם. \"באותם חודשים שבהם אנשים מתים, נפצעים, או מאבדים אבות ואמהות, בנים ובנות, סבים וסבתות, דודים ודודות, אותו חלק בעם ישראל, שאינו נוהג בכבישי יהודה ושומרון, כמנהגו נוהג\", אומרת אור ברשימתה.
לדבריה עם ישראל נמנע מלהרגיש שיש כאן מלחמה. לציבור קשה להתמודד עם המצב שבו אין תשובה ברורה באשר למצב, ואין לדעת מה יקרה. משום כך מעדיפים, לדבריה, לא לחשוב על זה בכלל.
אור אמרה כי היא מרגישה שעם ישראל איבד את תחושת המחויבות ההדדית. אנשים, לדבריה, הולכים למסיבות, ונוסעים לחו\"ל ליהנות, להתבדר ולנוח. לנוח ממלחמת הקיום, ו\"עוצמים את העיניים, ממש כמו בת יענה\", אמרה אור.
היא אמרה שהדבר מזכיר לה סרט שנעשה על גטו ורשה, ובו \"נראו יהודים שוכבים מתים ברחובות, ויהודים אחרים עוברים לידם, ומשוחחים ביניהם, דרך שגרה\". לדבריה השוואה זו היא אמנם קיצונית, אבל בכל זאת היא סבורה שגם עכשיו, כמו באותה סצינה, עם ישראל מגיב באטימות. באשר לעייפות הניכרת בעם היא ציינה שעמים רבים נלחמו שנים רבות על עצמאותם, והם לא ויתרו על רגשות לאומיים, גם כשהיה צורך להיהרג על כך.
לתחושתה, חלק גדול מהציבור בארץ אינו מגיב רגשית למתרחש, ואינו חווה תחושות חזקות מספיק של אבל וזעם. \"באותם חודשים שבהם אנשים מתים, נפצעים, או מאבדים אבות ואמהות, בנים ובנות, סבים וסבתות, דודים ודודות, אותו חלק בעם ישראל, שאינו נוהג בכבישי יהודה ושומרון, כמנהגו נוהג\", אומרת אור ברשימתה.
לדבריה עם ישראל נמנע מלהרגיש שיש כאן מלחמה. לציבור קשה להתמודד עם המצב שבו אין תשובה ברורה באשר למצב, ואין לדעת מה יקרה. משום כך מעדיפים, לדבריה, לא לחשוב על זה בכלל.
אור אמרה כי היא מרגישה שעם ישראל איבד את תחושת המחויבות ההדדית. אנשים, לדבריה, הולכים למסיבות, ונוסעים לחו\"ל ליהנות, להתבדר ולנוח. לנוח ממלחמת הקיום, ו\"עוצמים את העיניים, ממש כמו בת יענה\", אמרה אור.
היא אמרה שהדבר מזכיר לה סרט שנעשה על גטו ורשה, ובו \"נראו יהודים שוכבים מתים ברחובות, ויהודים אחרים עוברים לידם, ומשוחחים ביניהם, דרך שגרה\". לדבריה השוואה זו היא אמנם קיצונית, אבל בכל זאת היא סבורה שגם עכשיו, כמו באותה סצינה, עם ישראל מגיב באטימות. באשר לעייפות הניכרת בעם היא ציינה שעמים רבים נלחמו שנים רבות על עצמאותם, והם לא ויתרו על רגשות לאומיים, גם כשהיה צורך להיהרג על כך.