בסניפי תנועת הנוער 'עזרא', בישיבת שעלבים ובבתי הכנסת של יוצאי גרמניה, ציינו השבוע את יום פטירתו של הרב שמשון בן רפאל הירש (המכונה בקיצור "הרש"ר הירש"), שהיה מנהיגה החשוב של היהדות האורתודוקסית בגרמניה במאה ה-19 ואבי שיטת "תורה עם דרך ארץ". הרב הירש נפטר ב-כ"ז בטבת, בשנת תרמ"ח (1888). סבו של הרש"ר הירש היה דיין חשוב באלטונה שליד המבורג ואביו, רפאל הירש, היה סוחר אוהב תורה.
בנעוריו, השפיע על הרש"ר הירש עמוקות רבה של המבורג, הרב יצחק ברנייס. הרב ברנייס היה מנהיג בעל גישה מקורית ומודרנית, מתעניין בפילוסופיה כללית מצד אחד, ולוחם גדול במגמות הרפורמה מצד שני. בשנות נעוריו, שילב הירש בין לימודיו בגימנסיה לבין לימודי מקצועות הקודש אצל הרב ברנייס. במקביל ללימודיו, שימש הירש הצעיר כעוזר בבית מסחר.
בגיל עשרים נסע הירש אל ישיבתו של רבי יעקב עטלינגר, מגדולי התורה של אותה תקופה, ולאחר שנתיים וחצי בלבד של לימודים, זמן קצר להפליא, קיבל ממנו היתר הוראה.
בשנת תקפ"ט פנה הרש"ר הירש לרכוש השכלה כללית באוניברסיטת בון שם למד תאולוגיה. אחד מידידיו באוניברסיטה היה אברהם גייגר, לימים מחשובי מנהיגיה של היהדות הרפורמית. שהותו שם הייתה קצרה למדי, והוא אף לא סיים את חובותיו האקדמיים.
בתק"ל, עם פרישת רבה של אולדנבורג, נתמנה הרש"ר הירש בהמלצתו למחליפו, והוא רק בן 22. על השם שרכש לעצמו מעיד מתן התפקיד בידיו בגיל צעיר כל כך כשהוא עדיין רווק. הירש התחתן שנה לאחר מכן עם אישה יהודיה משכילה שהייתה מבוגרת ממנו מעט. במהלך שהותו בעיר התפלמס בחריפות עם מנהיגים רפורמים וכן עם שונאי תנ"ך נוכריים. אולם מאבקו באולדנבורג לא צלח כל כך, כפי שתעיד העובדה שמשעזב בשנת תר"א לאמדן מינתה הקהילה באולדנבורג רב רפורמי כמחליפו.
במהלך שהותו בעיר חיבר את ספרו "חורב" על הסברת טעמי המצוות ומיונן לסוגיהן. הוא התקשה להוציאו לאור ועל כן הקדים ליצירה הגדולה המיועדת פרסום של חוברת בשם "אגרות צפון". את שתי היצירות כתב בגרמנית. את אגרות צפון פרסם תחת שם העט "בן עוזיאל".
ב"אגרות צפון" מתוארת חליפת מכתבים בין בנימין, הצעיר היהודי המתלבט, לבין חברו נפתלי, השומר אמונים למסורת. בנימין מקשה ונפתלי מתרץ. החוברת נחלה הצלחה כבירה. היינריך גרץ, לימים היסטוריון נודע, שהיה אז בחור צעיר, התרשם ממנה כל כך עד שהגיע לביתו של הרש"ר הירש ועשה במחיצתו שלוש שנים מחייו. בהמשך חייו, על אף שנפרדו דרכיהם מבחינה אידואולוגית, כינה גרץ את הרש"ר הירש כ"מורה בלתי נשכח" ו"ידיד אבהי".
אחת מהערותיו החדות היא לגבי משה מנדלסון. הוא כותב שזה השתדל להוכיח כי "אפשר להיות יהודי אדוק בדתו ובכל זאת להיות נחשב על ידי העולם כאפלטון אשכנזי, אך המילה 'בכל זאת' היא הקובעת". רצונו לומר, שמנדלסון לא ניסה לראות את הדת כקו מנחה לחוכמה ולמדע אלא כניגוד להם, אומנם ניגוד שלא מנע ממנו לשמור את הדת, אך בכל אופן ניגוד.
רעיונו העיקרי לגבי טעמי המצוות הוא שמשמעותן היא סמלית. לדוגמה, בציצית קיים חלק קשור וחלק חופשי. משמעות הדבר, לשיטת הרש"ר הירש היא, שאדם צריך לקשור את עצמו (כלומר, לא לפרוק עול) ועל ידי כך ישיג חופש אמיתי. העובדה שרוב החוט הוא בלתי קשור מלמדת שהחלק החופשי שבתורה רב על החלק המגביל.
פרשנותו למצוות סתרה את הגישה הרציונלית של הרמב"ם שעליו לא היסס למתוח ביקורת. משעזב את אולדנבורג שהה הרב הירש שש שנים באמדן. בה המשיך בפעילותו הפולמוסית נגד הרפורמה תחת הסיסמה "האמת מתקיימת. השקר לא מתקיים", וכן הרבה לעסוק בחינוך ובגמילות חסדים.
משם עבר לניקולשברג. על הרקע למינויו בניקולשברג כותב מרדכי ברויאר: "החוגים החרדים הבינו שלא יצליחו להשיג מינוי רב כולל מן הסוג הישן ולכן הסכימו למינוי רשר"ה ... מאידך גיסא הסכימו המשכילים למינוי רשר"ה מתוך היותם בטוחים שבסופו של דבר קרובה שיטתו אליהם יותר מאשר אל החרדים"