יחיעם איל זכור לרבים בעקבות פציעתו הקשה לפני שנה באלימות השוטרים בעמונה. היום, שנה אחרי, הוא מרגיש מפוייס ומבין שאי אפשר לשנוא אנשים סתם גם אם הם שוטרים. 



אחרי שנה אני מרגיש כמו ניצולי השואה, שאם אני לא אספר את מה שהיה זה ישכח כבר ויעלם. אני מרגיש חובה לדבר על זה. אני לא רוצה שישכחו את מה שהיה בעמונה.



"בהתחלה אתה מרגיש את כל התחושות הקשות ואז אתה זוכר שיש הרבה שוטרים שאתה לא יודע מה הם באמת עושים. אני יודע שאח שלי, שהיה חייל באותו זמן, היה אמור להיות בעמונה וסירב פקודה ולא היה שם אבל יש כאלה שקשה להם לסרב פקודה", אמר. "אני מרגיש עכשיו שאתה לא יכול לשנוא את האנשים האלה סתם אם אין לך סיבה. זה לא הגיוני. אז אני ממש שונא יס"מניקים אבל שוטרים סתם עושים דברים טובים באופן עקרוני. אנחנו צריכים שוטרים במדינה. אני בעצמי רציתי כל חיי להיות חייל בקבע. עכשיו אני לא כל כך אוכל בעיקר בגלל שירד לי הפרופיל בשל הפציעה. אבל אתה לא יכול לשנוא אנשים שעושים דברים לטובתך".



"מבחינה נפשית אולי התבגרתי יותר. ברור שכשראיתי לאחר מכן שוטר נגעלתי. אני יודע שהתופעה הזאת היתה אצל הרבה אנשים ולא רק אצלי. זה לא היה משנה בכלל מה התפקיד של אותו שוטר ומה הוא עושה ואפילו חיילים לא יכולתי לראות וחשתי תחושת רתיעה. החייל היחיד שלא עורר אצלי את התחושה הזאת הוא אחי שהיה בצבא באותו זמן. אבל עם הזמן התחושות הללו נרגעות. אמנם שוטרים אני עדיין לא כל כך אוהב אבל עם חיילים אני כבר בסדר".



יחיעם אומר שהיום, שנה אחרי, הוא מרגיש צורך להזכיר את מה שעשו לו היס"מניקים מפני שהוא מרגיש שאנשים מתחילים קצת לשכוח את מה שהיה בעמונה. "אם היית מנסה לפני שנה לשוחח איתי על מה שהיה בעמונה לא נראה לי שהייתי מדבר ככה. אחרי שנה אני מרגיש כמו ניצולי השואה, שאם אני לא אספר את מה שהיה זה ישכח כבר ויעלם. אני מרגיש חובה לדבר על זה. זה כמו עם גוש קטיף שאחרי שזה נגמר שכחו מהאנשים המסכנים שזרוקים אני לא יודע איפה. אני לא רוצה שישכחו את מה שהיה בעמונה".