השנה, חל ט"ו בשבט, חג האילנות בשבת. נהגו לאכול מפירות ארץ ישראל, וכן לספר בשבחה ומעלתה. במקומות רבים בארץ, התקייימו בימים האחרונים טקסי נטיעות כמנהג 'הציוני' שהתחדש בעשרות השנים האחרונות עם שיבת עם ישראל לארצו. מנהג המבטא את הקשר החזק והמתחדש בין עם ישראל לארצו.
ט"ו בשבט – חג האילנות
ט"ו בשבט בהלכה
ט"ו בשבט באגדה
ראש השנה והתחדשות
ט"ו בשבט – שבח הפירות
סדר ט"ו בשבט
מנהג הנטיעות
ט"ו בשבט – חג האילנות
ט"ו בשבט, חג האילנות, הוא חגה של ארץ ישראל. מכיוון שיום זה מסמל את התחדשות הצמיחה בארץ ישראל, והוא תאריך קובע לתרומות ומעשרות שנהגו בארץ, הפך יום זה בכל הדורות למושא של אהבת ארץ ישראל, פירותיה, וסיפור שבחה.
בט"ו בשבט נוהגים לערוך סדר מיוחד של אכילת פרות המראים על שבח ארץ ישראל. וכן בעשרות השנים האחרונות מציינים אותו בנטיעות להראות את הקשר החי בין עם ישראל לאדמתו.
ט"ו בשבט, חג האילנות, הנו אחד מארבעה תאריכים של ראש השנה המופיעים במקורותינו במשנה במסכת ראש השנה פרק א' משנה א': אחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו.
ארבעת ראשי השנים הם:
א' בתשרי - ראש השנה למניין השנים לבריאת העולם.
א' בניסן - ראש השנה למניית שנות מלכי ישראל ויהודה, וכן ראש השנה הפותח את החודשים בלוח העברי, כשניסן הוא החודש הראשון שבו יצאו ישראל ממצרים.
א' באלול – הוא ראש השנה למעשר בהמה. כלומר בהמות שנולדו עד א' באלול נחשבות שייכות לשנה שעברה, ואלו שנולדו מכאן והלאה נחשבות לשנה הבאה, ואין מפרישים מעשר בהמה מבהמות של השנה שעברה על אלו של השנה החדשה. מעשר בהמה – עשירית מהצאן היו מפרישים ומקריבים בבית המקדש.
ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות. היינו שפירות שחנטו (שנגמר השלב הראשוני של גדילתם והוציאו פרחים) שייכים לשנה שעברה, ופירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט שייכים לשנה הבאה. ואין מעשרים מאלו על אלו.
ט"ו בשבט בהלכה
התורה מצווה אותנו להפריש מתבואת השדה ומפירות האילן הגדלים בשדותינו, 'מעשר' לכוהנים. הרעיון שעומד מאחרי ציווי המעשרות הוא ההכרה כי כל מה שיש לנו בעולם הוא מהבורא יתברך, וציוונו לתת מכל תבואה שאנו מגדלים, עשירית לכוהנים המוקדשים לעבודת ה' בבית המקדש. וכך אנו זוכרים שבעצם הכול ממנו יתברך ורק מרשותו אנו יכולים ליהנות מתבואתנו ופירותינו. ורק לאחר שאנו מפרישים עשירית וזוכרים מאין יש לנו את כל השפע של התבואה והפרות, רק אז מותר לנו ליהנות מהן.
התאריך הקובע למעשרות בפירות ותבואה הוא ט"ו בשבט, ומכאן נגזרות שתי הלכות.
א. לא לעשר מפירות של שנה אחת על חברתה - ישנה הלכה כי אסור לעשר מפירות הגדלים בשנה אחת על הפרות הגדלים בשנה אחרת. מכל שנה צריך להפריש מעשר על הפירות בפני עצמם. לכן אין מעשרים על פרות שהבשילו קודם ט"ו בשבט, לפירות שהבשילו אחרי ט"ו בשבט. וכן אין מעשרים מתבואה שגדלה לפני ט"ו בשבט, לתבואה שגדלה לאחר מכן.
ב. הלכה נוספת היוצאת מקביעת ט"ו בשבט כראש השנה לפירות, היא ההבחנה איזה מעשר צריך לעשר על הפרות בששת שנות השמיטה. המתנות הקבועות בכל השנים לכוהנים, הם התרומה והמעשר הראשון, כשהתרומה ניתנת לכהן, ועשירית מהתבואה ללוי.
בנוסף לכך, בחלק מהשנים אנו מפרישים מעשר שני, כלומר פרות שמקדישים אותם לעלייה לירושלים ושם אוכלים אותם בקדושה ובטהרה. ובחלק מהשנים אנו מפרישים במקום 'מעשר שני', מעשר עני, לעניים.
בשנים א, ב, ד' וה' לשמיטה, אנו מפרישים מעשר שני. ובשנים ג' ו', לשמיטה, אנו מפרישים מעשר עני. הקובע מתי הזמן של מעשר שני לפרות או מעשר עני, הוא יום ט"ו בשבט. אם פירות בשנה שניה גדלו עד ט"ו בשבט, נפריש מהם מעשר שני. לעומת זאת פירות שגדלו אחרי ט"ו בשבט, נפריש מהם מעשר עני. וכך ט"ו בשבט מהווה את ראש השנה לאילן, לעניין קביעת המעשרות.
מדוע קבעו את ט"ו בשבט כראש השנה למעשרות?
בתלמוד מסכת ראש השנה הסבירו : "משום שיצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה". כלומר עד עתה גדלו הפירות והתבואה בעיקר מהמים שעוד נותרו באדמה מהשנה שעברה. מכאן ואילך גידולם הוא ממי השנה הזאת, ולכן הם נחשבים כשייכים לשנה החדשה.
.
ט"ו בשבט באגדה
הקבלה רבה עשו חכמינו בין האילן לבין האדם. וכפי שנאמר בפסוק: 'כי האדם עץ השדה".
האדם משול לאילן
במסכת תענית ה: מסופר על חכם אחד שבא לבקר רב חבר, ושאלו שאלות רבות והרב ענה לו על הכול, וכשבא להיפרד ממנו אמר לו הרב תברך אותי, ענה לו תלמידו וחברו: "משל למה הדבר דומה לאדם שהיה רעב ועייף וצמא בדרך ומצא אילן שפרותיו מרובין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו, אכל מפירותיו שתה ממימיו וחסה בצילו. אף אתה במה אברכך אם אומר לך שיהו פרותיך מתוקין הרי פרותיך מתוקין, שיהא צילך נאה הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך". והנמשל: במה אברכך, אם בתורה הרי יש לך תורה, אם בעושר הרי יש לך עושר, אם בבנים הרי יש לך בנים. אלא יהי רצון שיהיו צאצאיך כמותך. הרב שמואל אידלס מפרש אגדות התלמוד, מסביר כי ישנם בדימויים אלו של האילן לרמוז על כל הברכות. הפירות מסמלים את הבנים שיוצאים מהאדם ואת המשכיותו. הצל מסמל את העושר וההרחבה. והמים שמשולים לתורה, מסמלים את התורה והחכמה שהיו בחכם הזה.
מכאן השיר: "אילן, אילן, במה אברכך? פירותיך מתוקים, צילך נאה, אמת המים עוברת תחתיך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך". בחצרות החסידים שרים שיר זה שמילותיו מהגמרא לכבודו של ט"ו בשבט בטי"ש הנערך בו. (טי"ש- סעודה שעורך האדמו"ר עם החסידים בשבתות ובמועדים ובימים טובים).
גם התורה משולה לאילן שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".
מנהג הנטיעות במקורות
המקור למנהג הנטיעות, מופיע במדרש ויקרא רבה קדושים, על הקב"ה שהתעסק במטע תחילה
"מתחילת ברייתו של עולם לא התעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב (זה הוא שכתוב):" ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם, אף אתם שתכנסו לארץ ישראל לא תתעסקו אלא במטע תחילה".
ועוד שם על הפסוק שנאמר לבני ישראל: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' (ויקרא י"ט) אמר רבי יהודה אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא הוו זהירים בנטיעות, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם היו נוטעים לבניכם".
ט"ו בשבט – ראש השנה והתחדשות
במובן הרעיוני, ההתחדשות של ט"ו בשבט, היא התחדשות ראשונית לקראת הקיץ המלא חיים. בניסן חודש האביב, מגיע החידוש המרענן של הקיץ. לעומתו בט"ו בשבט ישנה התחדשות ראשונית פנימית. החורף על גשמיו המבורכים הביא חיות וצמיחה פנימית לאילן, צמיחה שעדיין אינה נגלית, אך בעוד כחודשיים בתקופת האביב, תבוא לידי ביטוי.
עד תקופה זו האילן קיבל את מי הגשמים, ומתקופה זו ואילך הוא מתחיל להצמיח ולהוציא את פירותיו, וזהו זמן של התחדשות.
זהו עניינו העמוק של ט"ו בשבט, החג המופיע לקראת סיום החורף, המבשר את בוא האביב והקיץ, את עונת הפריחה והצמיחה ההתחדשות והברכה.
כל ראש השנה, יש בו משהו של התחדשות. ובט"ו בשבט, שהוא חג האילנות, מבשר חידוש זה, גם חידוש פנימי אצל האדם המשול לו. כי האדם עץ השדה. כשם שהאילן מתחדש, כך גם האדם מתחדש בתקופה זו. לאחר שעברה עליו רוב תקופת החורף, תקופת ההתכנסות הפנימית לתוך ביתו, מפני הגשמים והרוחות הסוערות שבחוץ, מגיע שלב ההבשלה הפנימית וההתפתחות. ההתכנסות מחדשת כוחות באדם, שיביא אותם לידי ביטוי בצורה שלמה מאוחר יותר בתקופת האביב והקיץ שמהווה את שיא הפריחה והיצירה.
תמיד בתקופה זו קוראים בפרשיות השבוע, את פרשת יתרו שיש בה אזכרה של מעמד הר סיני וקבלת התורה, כי לאחר ההתחדשות של הטבע, ישנה מוכנות לקבל את התורה מחדש. הטבע מתחדש וכך גם קבלת התורה.
ט"ו בשבט – שבח הפירות
בט"ו בשבט, חג האילנות, חגה של ארץ ישראל נוהגים לאכול מפירותיה הקדושים של ארץ ישראל. פירות ארץ ישראל התייחדו בטובם ובקדושתם עד כדי כך שייחדו להם לשון ברכה מיוחד. כשמברכים ברכה אחרונה על פרות משבעת המינים שהם מארץ ישראל מברכים אנו את הנוסח 'על פירותיה' במקום 'על הפירות' כשהכוונה לפירותיה של ארץ ישראל.
עיקר שבחה של ארץ ישראל הוא בפירות. מתוך שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל בפסוק 'ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" חמישה מינים הם פירות: גפן, תאנה, רימון זית שמן ודבש (תמרים), ושנים מיני דגן: חיטה ושעורה.
סדר ט"ו בשבט
על פי מנהג המקובלים וחכמי תורת הסוד בצפת ובראשם האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא, נהגו לערוך 'סדר מיוחד' לט"ו בשבט, באכילת פרות ושתיית יין. המקובלים החשיבו את יום ט"ו בשבט כיום פנימי בעל סגולה מיוחדת. חג שבו יש יכולת לערוך תיקון באכילת פירות ארץ ישראל. בסדר זה משתתף האדם בשמחת הפירות והאילנות המתחדשים.
המנהג שהחל מתלמידי האר"י התפשט מהרה בקרב עדות המזרח ואף בקרב עדות אשכנז בעיקר בקרב החסידים. בחצרות החסידים בירושלים ובבני ברק נוהגים לערוך טי"ש (סעודה יחד עם הרבי) ולקיים את מנהג סדר ט"ו בשבט.
הסדר מתקיים על ידי אכילת פרות משבעת המינים ופרות שונים של ארץ ישראל. במקור הסדר כולל אכילת שלושים מיני פרות, וכן שתיית יין. נוהגים לקרוא פרקים מתורת הנגלה ומספר הזוהר הקשורים לעניינו של יום, וכן תפילה מיוחדת על העץ. אחד המנהגים הוא סדר שתיית ארבע כוסות יין מעין המנהג הנודע הקיים בליל הסדר של חג הפסח.
שתיית יין זו בסדר ט"ו בשבט מסמלת את המעבר בין עונות השנה מעונת החורף המסתיימת לעונת הקיץ, ולכן שותים בתחילה יין לבן המסמל את החורף, ואחר כך יין אדום המסמל את הקיץ ההולך ובא.
בהתייחסות לסוגי הפירות, מחלק המקובל רבי חיים ויטאל את הפרות ל-3 סוגים על פי סדר העולמות בקבלה. הפרות המתקלפים שתוכם נאכל מסמלים את עולם העשייה כגון: תפוזים שקדים ואגוזים. הפרות שחלקם החיצוני נאכל ותוכם כמו הגרעינים נזרק מסמלים את עולם היצירה כגון: זיתים ותמרים. ועולם הבריאה הגבוה ביותר מסומל בפירות שנאכלים בשלמות, גם הקליפה וגם התוך כגון: תאנים וחרובים.
ט"ו בשבט - מנהג הנטיעות
מאז שוב העם היהודי לארצו, מאז ראשית הציונות, התפתח מנהג הנטיעות בט"ו בשבט. נוטעים אילנות בארץ ישראל כדי להראות את הקשר החזק והמתחדש בין עם ישראל לארצו. נטיעת אילנות ברחבי ארץ ישראל, ביהודה ושומרון, מראה את הזיקה והקשר הגדול שיש לנו לארץ, וכן מדגישה את הרעיון שאנו קושרים את עתידנו למקומות הללו. תלמידי מוסדות החינוך יוצאים לנטוע עצים ושתילים במקומות שונים בארץ וכך מתחנכים על אהבת הארץ והאדמה.
סיפור על הרב קוק
סיפר מנהיג המזרחי ר' זאב גולד שכאשר התכבד הרב קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, לטעת נטיעה ראשונה בחגיגת מטעים בהוד השרון, כשקם והלך לנטוע, התרגש מאד, עיניו זלגו דמעות ופניו היו כלפיד אש, כשהגישו לו את המעדר סירב לקחתו, התכופף ובידיו טיפל ברגבי האדמה, כשכולו נתון ברעדת קודש.
שאלו אותו אחר כך מדוע הרב כל כך התרגש? השיב הרב: נטיעת עץ פרי בארץ ישראל אינה סתם נטיעה, היא התדבקות במידותיו של הקב"ה שאף הוא התעסק במטע תחילה (מועדי ראי"ה רכ"ב).
וכפי שנאמר במדרש המצוטט לעיל "מתחילת ברייתו של עולם לא התעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע הארץ תחילה. שכתוב ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם, אף אתם שתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, כמו שכתוב כי תבואו אל הארץ ונטעתם עץ מאכל".
תפילה לעתיד
בשנים האחרונות, נפוץ המנהג לטעת נטיעות דווקא במקומות אשר עתידם עדיין לא ברור, ויש המערערים עליהם. ולכן, בפרט בשנים אלו, נישאת תפילה בפי רבים, כי הנטיעה בארץ ישראל בחבלי ארץ אבותינו המתחדשים בעשרות השנים האחרונות, ביישובים ובגינות הפורחות, בישיבות, בבתי הכנסת ובתי המדרשות, במוסדות חינוך ובמפעלים, תמשיך לגדול ולהתפתח ותהיה נטיעה לתפארת הדור הזה והדורות הבאים, ולתפארת עם ישראל והעולם כולו.