חבר השופטים שקיבלו את ההחלטה היו: היו"ר פרופ' גדעון דגן, פרופ' ארנון בנטור, פרופ' משה גוטליב, יועץ השרה לפרסי ישראל פרופ' דב גולדברגר והממונה על פרסי ישראל גב' חיה הורביץ.
בנימוקיהם כתבו השופטים:
פרופ' צבי חשין הינו חוקר ישראלי מוביל בהנדסת חומרים ואחד הבולטים בעולם כולו.
פרופ' חשין הוא ממניחי הבסיס המדעי לתורת החומרים המרוכבים שהפך לתחום חשוב של מדע ההנדסה בין בהיבטים המדעיים והן ביישומים השונים. המודלים שפיתח פרופ' חשין מהווים עד היום אבני יסוד בפיתוח ובתכנון של חומרים חדשניים, ומשמשים במגוון רב של שטחי ההנדסה והמדע. פרופ' חשין היה מבין מקימי הפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב וכיהן כראש המחלקה הראשון למכניקה, חומרים ומערכות. ההכרה בתרומתו של פרופ' חשין מצאה את ביטויה במספר פרסים ובקבלתו כחבר לאקדמיה הלאומית להנדסה של ארה"ב. על כל אלה מצאה ועדת השופטים את פרופ' צבי חשין ראוי לפרס ישראל בחקר ההנדסה לשנת התשס"ז.
פרופ' חשין נולד ב-24 ביוני 1929 בעיר הגרמנית דנציג לשעבר, שכיום נמצאת בשטחה הריבוני של פולין וקרויה גדאנסק.
פרופ' חשין מספר על ילדותו:
בשנת 1936, על רקע צילו של האיום הנאצי שהפך מוחשי יותר מיום ליום, החליטו הורי לעלות לארץ ישראל איתי ועם אחותי ולהתיישב על הכרמל בחיפה. בגיל 16 הצטרפתי לארגון 'ההגנה'. בשנת 1947 סיימתי את לימודי התיכוניים עם תעודת בגרות והתגייסתי למשטרת היישוב היהודית, ימים אשר בישרו את פרוץ מלחמת העצמאות. ב-15 במאי 1948 הסתיים שלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בעקבות זאת פורקה המשטרה היהודית והוכרז על הקמתה של מדינת ישראל. בו ביום נוסדה חטיבה 7 שאליה הצטרפתי, ותחילה השתתפתי בקרבות לטרון. לאחר מכן לחמתי באזור הגליל המערבי, שם גם נפצעתי בתאריך 10 ביולי 1948. אירוע זה ציין את סיומו של שרותי הצבאי.
באוקטובר 1949 נפתח הטכניון מחדש, והתחלתי ללמוד בפקולטה להנדסה אזרחית. בשנת 1953 סיימתי את לימודי לתואר ראשון בהנדסה אזרחית, וב-1954 קיבלתי תעודת מהנדס אזרחי מדופלם. לאחר מכן החלטתי להמשיך בלימודי תואר שני, שאותם השלמתי למרבה המזל בהנחייתו של פרופ' מרקוס ריינר. בעידודו ובהכוונתו פניתי לתחום העוסק בחקר חומרים מרוכבים ותווך הטרוגני, לאור הצעתו לעשות שימוש במאמרו המפורסם של איינשטיין בנושא צמיגות תרחיפים לצורך הכללתו לתחום האלסטיות. בהמשך, עבודה זו הפכה לתיזת המסטר שלי.
בעצתו של פרופ' ריינר, נסעתי לאחר מכן ללימודי דוקטורט באוניברסיטת הסורבון בפריז, שם הוענק לי בשנת 1957 התואר דוקטור למדעים. לאחר מכן הצטרפתי לסגל הטכניון בדרגת מרצה, ובשנת 1958 קודמתי לדרגת מרצה בכיר. ב-1959 הוענק לי מעמד של עמית מחקר באוניברסיטת הרווארד, וב-1960 משרת פרופ'/חבר בהנדסה מכנית באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה. המשכתי לכהן כחבר סגל באוניברסיטת פנסילבניה עד שנת 1971, תקופה שבמהלכה שהיתי בשנת שבתון בטכניון. פגשתי את שטריקמן - חברי לספסל הלימודים מתקופת לימודי בטכניון, וביצענו במשותף מחקר בסיסי שזכה להכרה ולפרסום רב, ואשר ידוע כיום בכינויו גבול חשין-שטריקמן. ב-1969 הוצעה לי משרת פרופסור בטכניון, וכתוצאה מכך חזרתי לארץ עם משפחתי.
החזרה ארצה ב-1971 הייתה מרוממת ורבת-מכשולים כאחד. חשתי כי משמעותו של צעד זה עמוקה יותר מההצטרפות עצמה לסגל של מוסד מכובד וידוע. משום כך, כאשר פנו אליי בהצעה לכונן מחלקה חדשה בפקולטה הצעירה להנדסה שהוקמה באותה תקופה באוניברסיטת תל-אביב, נעניתי לאתגר ועברתי לשם ב-1973. הענקתי למחלקה את השם מכניקה, חומרים ומבנים, מאחר וסברתי כי שלושת התחומים הללו שזורים זה בזה באופן טבעי. תהליך ההקמה של המחלקה ארך 6 שנים מהנות ומפרכות.
ב-1980 התמניתי למופקד הקתדרה הראשונה באוניברסיטת תל-אביב - הקתדרה ע"ש נתן קמינגס למכניקת מוצקים. לאחר מכן זכיתי לאותות הוקרה נוספים, ביניהם המדליה הראשונה למצוינות בחקר חומרים מרוכבים מטעם אוניברסיטת דלאוור שהוענקה לי בשנת 1984, אותה חלקתי עם 3 מדענים נוספים בעלי תחום עיסוק
דומה, עיטור מדעי ההנדסה המוענק ע"י החברה האמריקאית למדעי ההנדסה ב-1989, תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בריסל בבלגיה, וכן בחירתי לחבר הזר באקדמיה הלאומית להנדסה של ארה"ב ב-1998.
בהביטי לאחור על מכלול העשייה שניתנה לי הזכות ליטול בה חלק, אמנה שני דברים עיקריים: ההזדמנות ליטול חלק בהקמתה של מדינת ישראל ב-1948, וההשראה שהניבה תגליות והישגים מדעיים.
בנימוקיהם כתבו השופטים:
פרופ' צבי חשין הינו חוקר ישראלי מוביל בהנדסת חומרים ואחד הבולטים בעולם כולו.
פרופ' חשין הוא ממניחי הבסיס המדעי לתורת החומרים המרוכבים שהפך לתחום חשוב של מדע ההנדסה בין בהיבטים המדעיים והן ביישומים השונים. המודלים שפיתח פרופ' חשין מהווים עד היום אבני יסוד בפיתוח ובתכנון של חומרים חדשניים, ומשמשים במגוון רב של שטחי ההנדסה והמדע. פרופ' חשין היה מבין מקימי הפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב וכיהן כראש המחלקה הראשון למכניקה, חומרים ומערכות. ההכרה בתרומתו של פרופ' חשין מצאה את ביטויה במספר פרסים ובקבלתו כחבר לאקדמיה הלאומית להנדסה של ארה"ב. על כל אלה מצאה ועדת השופטים את פרופ' צבי חשין ראוי לפרס ישראל בחקר ההנדסה לשנת התשס"ז.
פרופ' חשין נולד ב-24 ביוני 1929 בעיר הגרמנית דנציג לשעבר, שכיום נמצאת בשטחה הריבוני של פולין וקרויה גדאנסק.
פרופ' חשין מספר על ילדותו:
בשנת 1936, על רקע צילו של האיום הנאצי שהפך מוחשי יותר מיום ליום, החליטו הורי לעלות לארץ ישראל איתי ועם אחותי ולהתיישב על הכרמל בחיפה. בגיל 16 הצטרפתי לארגון 'ההגנה'. בשנת 1947 סיימתי את לימודי התיכוניים עם תעודת בגרות והתגייסתי למשטרת היישוב היהודית, ימים אשר בישרו את פרוץ מלחמת העצמאות. ב-15 במאי 1948 הסתיים שלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בעקבות זאת פורקה המשטרה היהודית והוכרז על הקמתה של מדינת ישראל. בו ביום נוסדה חטיבה 7 שאליה הצטרפתי, ותחילה השתתפתי בקרבות לטרון. לאחר מכן לחמתי באזור הגליל המערבי, שם גם נפצעתי בתאריך 10 ביולי 1948. אירוע זה ציין את סיומו של שרותי הצבאי.
באוקטובר 1949 נפתח הטכניון מחדש, והתחלתי ללמוד בפקולטה להנדסה אזרחית. בשנת 1953 סיימתי את לימודי לתואר ראשון בהנדסה אזרחית, וב-1954 קיבלתי תעודת מהנדס אזרחי מדופלם. לאחר מכן החלטתי להמשיך בלימודי תואר שני, שאותם השלמתי למרבה המזל בהנחייתו של פרופ' מרקוס ריינר. בעידודו ובהכוונתו פניתי לתחום העוסק בחקר חומרים מרוכבים ותווך הטרוגני, לאור הצעתו לעשות שימוש במאמרו המפורסם של איינשטיין בנושא צמיגות תרחיפים לצורך הכללתו לתחום האלסטיות. בהמשך, עבודה זו הפכה לתיזת המסטר שלי.
בעצתו של פרופ' ריינר, נסעתי לאחר מכן ללימודי דוקטורט באוניברסיטת הסורבון בפריז, שם הוענק לי בשנת 1957 התואר דוקטור למדעים. לאחר מכן הצטרפתי לסגל הטכניון בדרגת מרצה, ובשנת 1958 קודמתי לדרגת מרצה בכיר. ב-1959 הוענק לי מעמד של עמית מחקר באוניברסיטת הרווארד, וב-1960 משרת פרופ'/חבר בהנדסה מכנית באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה. המשכתי לכהן כחבר סגל באוניברסיטת פנסילבניה עד שנת 1971, תקופה שבמהלכה שהיתי בשנת שבתון בטכניון. פגשתי את שטריקמן - חברי לספסל הלימודים מתקופת לימודי בטכניון, וביצענו במשותף מחקר בסיסי שזכה להכרה ולפרסום רב, ואשר ידוע כיום בכינויו גבול חשין-שטריקמן. ב-1969 הוצעה לי משרת פרופסור בטכניון, וכתוצאה מכך חזרתי לארץ עם משפחתי.
החזרה ארצה ב-1971 הייתה מרוממת ורבת-מכשולים כאחד. חשתי כי משמעותו של צעד זה עמוקה יותר מההצטרפות עצמה לסגל של מוסד מכובד וידוע. משום כך, כאשר פנו אליי בהצעה לכונן מחלקה חדשה בפקולטה הצעירה להנדסה שהוקמה באותה תקופה באוניברסיטת תל-אביב, נעניתי לאתגר ועברתי לשם ב-1973. הענקתי למחלקה את השם מכניקה, חומרים ומבנים, מאחר וסברתי כי שלושת התחומים הללו שזורים זה בזה באופן טבעי. תהליך ההקמה של המחלקה ארך 6 שנים מהנות ומפרכות.
ב-1980 התמניתי למופקד הקתדרה הראשונה באוניברסיטת תל-אביב - הקתדרה ע"ש נתן קמינגס למכניקת מוצקים. לאחר מכן זכיתי לאותות הוקרה נוספים, ביניהם המדליה הראשונה למצוינות בחקר חומרים מרוכבים מטעם אוניברסיטת דלאוור שהוענקה לי בשנת 1984, אותה חלקתי עם 3 מדענים נוספים בעלי תחום עיסוק
דומה, עיטור מדעי ההנדסה המוענק ע"י החברה האמריקאית למדעי ההנדסה ב-1989, תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בריסל בבלגיה, וכן בחירתי לחבר הזר באקדמיה הלאומית להנדסה של ארה"ב ב-1998.
בהביטי לאחור על מכלול העשייה שניתנה לי הזכות ליטול בה חלק, אמנה שני דברים עיקריים: ההזדמנות ליטול חלק בהקמתה של מדינת ישראל ב-1948, וההשראה שהניבה תגליות והישגים מדעיים.