בית המשפט העליון דחה ערעור על חומרת העונש, של נכד שהזניח את סבתו. הנכד רועי כרמלי הורשע בעבירה של הזנחת מושגחים ועושק, ונגזרו עליו 10 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך 15,000 ש"ח.
השופט רובינשטיין כתב בהחלטה כי מדובר בפרשת "הזנחה מזעזעת", לפיה הנכד, כרמלי, פיתה את סבתו האלמנה, לעבור להתגורר בביתו במושב אמירים, תוך הבטחה שידאג לכל מחסורה.
בפועל שיכן כרמלי את סבתו "בחדר ובו ריהוט דל ומועט, וחפציה היו מושלכים על הרצפה. כרמלי, שנהג לשהות מרבית שעות היממה מחוץ לביתו, השאיר את סבתו בגפה, ללא השגחה או עזרה ולא דאג שתקבל מזון ראוי, או טיפול אחר - וכתוצאה מכך הידרדר מצבה הרפואי באופן קיצוני. היא סבלה מתת תזונה, אנמיה ודמנסיה. לעיתים ישבה בבית כשלגופה חולצה בלבד, ללא לבנים וללא בגדים נקיים, ואף עשתה את צרכיה במיטתה; היא איבדה את חוש ההתמצאות במקום ובזמן, והגיעה למצב שהוגדר 'תשישות נפש'".
עוד נחשף בהכרעת הדין כי "הסבתא נעזבה בבית שהיה פרוץ לכל עבר, וחלקה אותו עם פועלים ומתנדבים שעבדו במשתלה של כרמלי. היא לא זכתה לבגדים נקיים ויבשים, שיניה התותבות אבדו - ולא הוחלפו, ומצבה הפיזי לא איפשר לה להיכנס לתוך האמבטיה שהיתה גבוהה מהרגיל, או לצאת מן הבית שסביבו נעשו עבודות בנייה. היא היתה במצב תמידי של רעב ותת תזונה. רמת ההמוגלובין בדמה היתה 4.8 (בעוד שהנורמה היא 15-13), ומסיבה זו, כעדות הרופא ד"ר האס 'הבן אדם לא מתפקד מבחינת החשיבה ומבחינת ההכרה עם הסביבה, מבחינת כל הפונקציות המוחיות, ושאר המערכות מתפקדות באיטיות'".
יתירה מכך, בתקופת שהייתה של הסבתא באמירים, שכנע אותה הנכד "תוך ניצול מצבה ותלותה בו", להעביר לרשותו למעלה ממליון ש"ח מחשבונותיה. הוא אף שכנע אותה לבוא עמו לעורך דין "על מנת לערוך צוואה, לפיה הוא הנהנה היחיד".
השופט רובינשטיין מציין כי כעבור כשנתיים, כשהתברר לשאר בני המשפחה מה מצבה האמיתי של הסבתא "הצליחו באמצעות שירותי הרווחה, וחרף התנגדות הנכד, להביא לאשפוזה והיא במצב קשה. בעקבות האשפוז התאוששה וחזרה לחיות את יתרת שנותיה בבית בתה בירושלים (היא נפטרה במהלך המשפט, בשנת 2003, לאחר שהעידה)".
כאמור ערעורו של כרמלי על הרשעתו וחומרת עונשו נדחתה. בהחלטה כותב השופט רובינשטיין: "אין כל ספק שמעשיו של כרמלי חמורים. אמנם הענישה בעבירה של הזנחת מושגח כללה עונשים פחותים מזה, ואולם, בסופו של יום, יש מקום למסר מחמיר יותר משנהג עד הנה, אף כי כל מקרה לנסיבותיו. בנסיבות שלפנינו, גם בשל עבירת ההזנחה, ולא כל שכן בשל השילוב בין עבירה זו לעבירת העושק... לעבירה מחדלית של הזנחה, הקשה כשלעצמה, הצטרפה עבירה מסוג של "קום עשה" - ניצול כספה של הגב' הלמן. בהתחשב בשיקולי ההרתעה הכללית, ובשילוב העבירות - איני רואה מקום להתערבות בחומרת העונש".
השופט רובינשטיין כתב בהחלטה כי מדובר בפרשת "הזנחה מזעזעת", לפיה הנכד, כרמלי, פיתה את סבתו האלמנה, לעבור להתגורר בביתו במושב אמירים, תוך הבטחה שידאג לכל מחסורה.
בפועל שיכן כרמלי את סבתו "בחדר ובו ריהוט דל ומועט, וחפציה היו מושלכים על הרצפה. כרמלי, שנהג לשהות מרבית שעות היממה מחוץ לביתו, השאיר את סבתו בגפה, ללא השגחה או עזרה ולא דאג שתקבל מזון ראוי, או טיפול אחר - וכתוצאה מכך הידרדר מצבה הרפואי באופן קיצוני. היא סבלה מתת תזונה, אנמיה ודמנסיה. לעיתים ישבה בבית כשלגופה חולצה בלבד, ללא לבנים וללא בגדים נקיים, ואף עשתה את צרכיה במיטתה; היא איבדה את חוש ההתמצאות במקום ובזמן, והגיעה למצב שהוגדר 'תשישות נפש'".
עוד נחשף בהכרעת הדין כי "הסבתא נעזבה בבית שהיה פרוץ לכל עבר, וחלקה אותו עם פועלים ומתנדבים שעבדו במשתלה של כרמלי. היא לא זכתה לבגדים נקיים ויבשים, שיניה התותבות אבדו - ולא הוחלפו, ומצבה הפיזי לא איפשר לה להיכנס לתוך האמבטיה שהיתה גבוהה מהרגיל, או לצאת מן הבית שסביבו נעשו עבודות בנייה. היא היתה במצב תמידי של רעב ותת תזונה. רמת ההמוגלובין בדמה היתה 4.8 (בעוד שהנורמה היא 15-13), ומסיבה זו, כעדות הרופא ד"ר האס 'הבן אדם לא מתפקד מבחינת החשיבה ומבחינת ההכרה עם הסביבה, מבחינת כל הפונקציות המוחיות, ושאר המערכות מתפקדות באיטיות'".
יתירה מכך, בתקופת שהייתה של הסבתא באמירים, שכנע אותה הנכד "תוך ניצול מצבה ותלותה בו", להעביר לרשותו למעלה ממליון ש"ח מחשבונותיה. הוא אף שכנע אותה לבוא עמו לעורך דין "על מנת לערוך צוואה, לפיה הוא הנהנה היחיד".
השופט רובינשטיין מציין כי כעבור כשנתיים, כשהתברר לשאר בני המשפחה מה מצבה האמיתי של הסבתא "הצליחו באמצעות שירותי הרווחה, וחרף התנגדות הנכד, להביא לאשפוזה והיא במצב קשה. בעקבות האשפוז התאוששה וחזרה לחיות את יתרת שנותיה בבית בתה בירושלים (היא נפטרה במהלך המשפט, בשנת 2003, לאחר שהעידה)".
כאמור ערעורו של כרמלי על הרשעתו וחומרת עונשו נדחתה. בהחלטה כותב השופט רובינשטיין: "אין כל ספק שמעשיו של כרמלי חמורים. אמנם הענישה בעבירה של הזנחת מושגח כללה עונשים פחותים מזה, ואולם, בסופו של יום, יש מקום למסר מחמיר יותר משנהג עד הנה, אף כי כל מקרה לנסיבותיו. בנסיבות שלפנינו, גם בשל עבירת ההזנחה, ולא כל שכן בשל השילוב בין עבירה זו לעבירת העושק... לעבירה מחדלית של הזנחה, הקשה כשלעצמה, הצטרפה עבירה מסוג של "קום עשה" - ניצול כספה של הגב' הלמן. בהתחשב בשיקולי ההרתעה הכללית, ובשילוב העבירות - איני רואה מקום להתערבות בחומרת העונש".