מחקר חדש שנערך על ידי ד"ר רוני סטריאר מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה מצא שקיים הבדל משמעותי בתפיסות מושג העוני בין החברה החרדית לחברה החילונית בישראל. בעוד העני החילוני מאשים את עצמו במצב וחש בושה וקלון, הרי שהעני החרדי אינו מתבייש במצבו מכיוון שהוא חש מוגן יותר במסגרת הקהילה. "התרבות החרדית מהווה סוג של דבק חברתי. היא מציעה קודים משותפים, אמונות ופעולות של 'עשה' ו'אל תעשה' המהווים מארג משותף ומאגד", הסביר ד"ר סטריאר שיציג את מחקרו בכנס חיפה לאחריות חברתית שיערך בשבוע הבא באוניברסיטת חיפה.
לדבריו של ד"ר סטריאר, החברה הישראלית החילונית צמחה על ערכים של שותפות ודאגה לזולת, ערכים שהולכים ונעלמים בקצב מדאיג. ערכים אלה נמצאים דווקא בחברה החרדית ומכאן ששני אזרחים עניים - האחד חרדי והשני חילוני - שנמצאים במצב כלכלי זהה יחושו תחושות שונות לגבי מצבם, תחושות הנובעות מהמארג של החברה לה הם משתייכים.
בעוד שהעני החילוני פונה לשירותים שהמדינה אמורה להציע לו, הרי שהעני החרדי פונה למשפחתו ולקהילתו. החילוני יראה בפנייה לגמ"חים ומוסדות צדקה כצעד שיש בו בושה, בשעה שהחרדים רואים בכך פעולה לגיטימית. חיי העוני נתפסים כקיום ללא משמעות וכמצב של היעדר ביטחון בקרב הציבור היהודי, ואילו החרדים, שמקבלים עזרה מהקהילה, רואים בכך התגשמות של ההשגחה העליונה. "ההתמודדות עם מצב העוני בקרב החרדים מוכלת ומעוגנת בתוך גבולות הקהילה. ההתמודדות עם מצב העוני מאורגנת ומווסתת באמצעות רשת צפופה של קשרים, חליפין ומוסדות. בשונה מזה, המשתתפים הלא חרדים חווים התמודדות זו בתחושת של הפרדות ושל אובדן ההשתייכות. אין פלא, אם כך, שעוני בחברה החילונית מחסלת את הקשרים החברתיים של האדם העני ואילו עוני בחברה החרדית רק מוסיפה עוד ועוד קשרים חברתיים", ציין ד"ר סטריאר.
גם תפיסות האשמה שונות בין המגזרים. החרדי העני תולה את האשמה במצבו בחלוקת משאבים לא צודקת של הרוב החילוני שנעשית במכוון מכיוון שהוא חרדי. החילוני, כאמור, רואה בעצמו את האשם, אולם לא את האשם העיקרי: גם המדינה אשמה, לדעתו, במצבו. לדבריו של החוקר, נקודה זו משקפת יותר מכל את השקיעה החברתית של החברה הישראלית: מצד אחד, שרידיה של מסורת מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, עליה צמחה ישראל, עדיין קיימת בתפיסת התושבים ולכן המדינה אשמה בעוני. מהצד השני, התפיסה האינדיבידואליסטית, שבה כל אדם הוא האחראי הבלעדי לגורלו תופסת יותר ויותר תאוצה.
לדבריו של ד"ר סטריאר, החברה הישראלית החילונית צמחה על ערכים של שותפות ודאגה לזולת, ערכים שהולכים ונעלמים בקצב מדאיג. ערכים אלה נמצאים דווקא בחברה החרדית ומכאן ששני אזרחים עניים - האחד חרדי והשני חילוני - שנמצאים במצב כלכלי זהה יחושו תחושות שונות לגבי מצבם, תחושות הנובעות מהמארג של החברה לה הם משתייכים.
בעוד שהעני החילוני פונה לשירותים שהמדינה אמורה להציע לו, הרי שהעני החרדי פונה למשפחתו ולקהילתו. החילוני יראה בפנייה לגמ"חים ומוסדות צדקה כצעד שיש בו בושה, בשעה שהחרדים רואים בכך פעולה לגיטימית. חיי העוני נתפסים כקיום ללא משמעות וכמצב של היעדר ביטחון בקרב הציבור היהודי, ואילו החרדים, שמקבלים עזרה מהקהילה, רואים בכך התגשמות של ההשגחה העליונה. "ההתמודדות עם מצב העוני בקרב החרדים מוכלת ומעוגנת בתוך גבולות הקהילה. ההתמודדות עם מצב העוני מאורגנת ומווסתת באמצעות רשת צפופה של קשרים, חליפין ומוסדות. בשונה מזה, המשתתפים הלא חרדים חווים התמודדות זו בתחושת של הפרדות ושל אובדן ההשתייכות. אין פלא, אם כך, שעוני בחברה החילונית מחסלת את הקשרים החברתיים של האדם העני ואילו עוני בחברה החרדית רק מוסיפה עוד ועוד קשרים חברתיים", ציין ד"ר סטריאר.
גם תפיסות האשמה שונות בין המגזרים. החרדי העני תולה את האשמה במצבו בחלוקת משאבים לא צודקת של הרוב החילוני שנעשית במכוון מכיוון שהוא חרדי. החילוני, כאמור, רואה בעצמו את האשם, אולם לא את האשם העיקרי: גם המדינה אשמה, לדעתו, במצבו. לדבריו של החוקר, נקודה זו משקפת יותר מכל את השקיעה החברתית של החברה הישראלית: מצד אחד, שרידיה של מסורת מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, עליה צמחה ישראל, עדיין קיימת בתפיסת התושבים ולכן המדינה אשמה בעוני. מהצד השני, התפיסה האינדיבידואליסטית, שבה כל אדם הוא האחראי הבלעדי לגורלו תופסת יותר ויותר תאוצה.