בראיון לשבועון המצרי "רוז אליוסוף" בחודש שעבר הגדיר שר הפנים המצרי, חביב עדלי, את תנועת האחים המוסלמים כאיום המרכזי על היציבות במצרים. לדבריו, בהתאם למסמכים שנתפשו לאחרונה, חותרת התנועה להקים קבוצות במתכונת צבאית (שאותן הוא מכנה "קבוצות חמות") שתפקידן יהיה ליזום הפגנות, לשתק את התנועה, להפחיד את האזרחים ולזרוע כאוס במדינה, במטרה לתפוס את השלטון, דברים שכתב השגריר לשעבר צבי מזאל באתר של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

רקע היסטורי

התנועה הוקמה בשנת 1928 בעיר אסמאעליה שעל גדות תעלת סואץ על ידי מורה צנוע, חסן אלבנא, שהפך למנהיגה הראשון והנערץ. לא עברו שנים מעטות וחסן אלבנא הפך את תנועתו למסגרת דתית-פוליטית עממית שהפכה לחוד החנית של המגמה השמרנית. התנועה משכה צעירים רבים, בעיקר מבין המעמד הנמוך של החקלאות המצרית, אך זכתה גם לאהדה בקרב הצמרת השמרנית של הצבא ואף אצל מלך מצרים פואד הראשון ואחר כך אצל בנו המלך פארוק, שקיוו להשיג את התואר הנכסף של ח'ליף.

בתחילת שנות הארבעים הקימה התנועה בסיוע קציני צבא בכירים וביניהם כמה צעירים שעליהם נמנה גמאל עבד אלנאצר את מה שכונה "הארגון המיוחד". היה זה גוף פרה-צבאי שנועד להתסיס את הרחוב המצרי, להביא למהומות ולהשתלט על המדינה. הארגון רצח שני ראשי ממשלות: עלי מאהר ומחמוד פהמי אלנוקרשי.

בעקבות ניסיון ההתנקשות בנאצר, שלא צלח, הבין גם הוא שלא ניתן לנהל מדינה עם שותפים כה קיצוניים. הוא פרק את התנועה, הכניס כ-60.000 אלף מחבריה למחנות מעצר ואת מנהיגיה הוציא להורג. הנשיא סאדאת שחרר את ה"אחים" ממחנות המעצר במטרה להיעזר בהם במאבקו נגד תומכי קודמו, נאצר, שהתנגדו לשיני האוריינטציה הפוליטית שלו, שעיקרה התרחקות מבריה"מ וחיזוק הקשרים הפוליטיים והכלכלים עם המערב ובמיוחד ארה"ב.

התנועה הקימה מוסדות שונים וחדרה למוסדות אזרחיים

תנועת ה"אחים" הקימה רשת מרשימה של מוסדות צדקה ובתי ספר וכך חדרה לבתיהם של מיליונים מצרים שהממשל זנח. היא יזמה בניית מסגדים בכל פינה אפשרית ופעיליה עמלו ללא הרף לשכנע את האזרח והאזרחית המצויים בקדושתו וביתרונו של האיסלאם. הסיסמא "האיסלאם הוא הפתרון" הפכה להיות אחת המוכרות במצרים ובעולם הערבי והמוסלמי כולו.

באותה עת בוצעה פעילות פוליטית מתוחכמת של חדירה למוסדות האזרחיים כגון ארגוני סטודנטים, האגודות מקצועיות של הרופאים, המהנדסים, עורכי הדין, האומנים, הסופרים ושאר מקצועות האליטות במצרים. בכל הארגונים הללו השיגו ה"אחים" שליטה מלאה או חלקית על הפעילות.

מצרים הפכה למדינה בעלת חזות דתית

כתוצאה ממאמץ זה הפכה מצרים, החל מסוף שנות ה-80, למדינה בעלת חזות דתית. למעלה מ-90% של הנשים חובשות צעיפים ובגדים המכסים את כל הגוף, המסגדים שמספרם נמנה במאות אלפים מלאים במתפללים, במקומות העבודה נפסקת השגרה לצורך תפילה ואלכוהול ניתן להשיג רק בבתי המלון הגדולים לתיירים.

מדיניות הממשל כלפי תנועת האחים המוסלמים

השלטון שעוקב אחרי פעילותה של תנועת ה"אחים" נקט במדיניות אמביוולנטית שהקלה על חדירתם לציבור. מצד אחד, שרותי הביטחון חדרו במידה מסוימת לשורות הארגון ועוצרים לעיתים מזומנות קבוצות של "אחים" בהתקבל מידע על מפגשים בעלי אופי חשוד. בתקופת כהונתו של מבארכ נעצרו אלפים רבים, שרובם אומנם שוחררו, אך הם נמצאים במעקב ובכך שובשו תוכניות התנועה. בד בבד השלטונות ראו, אם כי אולי פחות עכשיו, באיסלאמיזציה של החברה, הסחת דעת מהקשיים הכלכלים ומן השחיתות של הצמרת.

בבחירות לפרלמנט בנובמבר 2005, תחת לחץ אמריקאי לקידום הדמוקרטיה, שחררו שרותי הביטחון כמה בלמים והתירו לתומכי ה"אחים" להצביע. האחים הכניסו לפרלמנט 88 חברים (המהווים 20% מחברי הבית), שהציגו את עצמם כמועמדים עצמאיים. תוצאה מדהימה זו הושגה בשני סיבובי הבחירות הראשונים כאשר בשלישי, שרותי הביטחון שהבינו את גודל הצרה, מנעו מתומכי האחים להצביע. בסיבוב שלישי זה לא נבחר איש מהם! מרגע זה הוחמרה המדיניות כלפי התנועה וכמעט מדי יום נעצרים פעיליה, כולל מצמרת המנהיגות.

סיכום

דבריו של שר הפנים שצוטטו לעיל מצביעים על כך שהתנועה הפכה לאויב מספר אחד של הממשל והעימות עימה ילך ויתעצם. הבעיה היא שתנועת ה"אחים" היא כיום הכוח הפוליטי האלטרנטיבי הגדול ביותר במצרים. מפלגות האופוזיציה של השמאל והליברלים נחלשו מאד תחת משטרו הנוקשה של מבארכ ונשאר בזירה רק "הכוח הדתי הקיצוני".

תנועת ה"אחים" היא תנועה עולמית. יש לה זרועות במרבית מדינות ערב וחלקן הקימו מפלגות פוליטיות ואף הגיעו להישגים בבחירות כמו בירדן ובמרוקו ובעיקר ברשות הפלסטינית. החמאס אינו אלא זרוע של ה"אחים"- כך גם נאמר באמנה של הארגון השואף להשמיד את ישראל ולהקים על חורבותיה אזור אסלאמי בהמתנה להחזרת הח'ליפות. אכן העימות בין ממשלת מצרים לתנועת האחים המוסלמית הוא בהחלט מסוכן - גם לישראל.