למרות שהתיירים הדירו את רגליהם במלחמת לבנון השניה מאתר גני חוגה בבית שאן, החברה המפעילה אותו לא תפוצה. עתירה על כך נדחתה בבית המשפט. החברה ביקשה להורות לפצותה בגין נזקים שנגרמו לתיירות העונתית במלחמת לבנון השניה או לחילופין להורות על הקמת ועדת חריגים שתאשר פיצוי על נזק עקיף לתיירנים המצויים מחוץ ל'אזור ההגבלה', 9 ק"מ - המזכים בפיצוי.
השופטים פרוקצ'ה רובינשטיין וחשין, קבעו כי אין מקום להתערבותם מאחר ומדובר בנושא בתחום אחריותה של הממשלה. השופט חשין כתב בהחלטה כי יש חשיבות 'בהצבת גבולות'. "אף שיכול אני בהחלט להבין את התסכול שנגרם לחברת גני חוגה", הוא כתב, מדובר ב"קושי אינהרנטי שאנו מחוייבים להכיר בו ולהשלים איתו.. קביעת גבולות היא בלתי נמנעת. פעמים רבות לשם קיומה של הודאות המשפטית – למען ידע כל אדם היכן הוא עומד ומה הן זכויותיו וחובותיו".
השופט רובינשטיין הצטרף להחלטה אך הביע "אי נחת", כלשונו. "הרי בתיירות עסקינן ענף שהוא ברומטר של ההתרחשויות הבטחוניות, ברומטר מאין כמוהו: בעידן של בטחון יחסי, התיירות באה והשיר מתנגן. מה שאין כן בתקופות של מתח בטחוני, שאז שומר נפשו ירחק על פי רוב. דעת לנבון נקל. ואין למעשה חולק על כך, שהתיירות התמעטה ביותר, לשון המעטה, בימי המלחמה ביולי אוגוסט 06 באזור הצפון כולו, לא רק באזורים שבהם נפלו מטחי הטילים התכופים".
השופט רובינשטיין הוסיף כי אינו חולק על הצורך בקביעת גבול , "אך השאלה היא אם לא היתה אפשרות לשקול – ולוא באילוצי תקציב דרך לפיצוי גם לרצועה רחבה יותר... וברצועה זו – בגדרי 'עשיית צדק מדורגת' – יתכן היה לשקול פיצוי מדורג נמוך מאשר באזורים מוכי הטילים".
בסוף דבריו מסביר רובינשטיין את השוני בעמדתו והוא כותב: "דברי כוונו לחתירה למירב השוויוניות, מתוך ידיעה כי המקומות שבהם נחתו טילי האויב ברובם נפגעו במיוחד וביתר, אך מתוך הידיעה כי גם במקומות נוספים, למצער בתחום התיירות בו עסקינן כאן, היתה פגיעה קשה ביותר, בלא פיצוי. על כן הערתי את שהערתי ולו יהיו הדברים במבט צופה חלילה וחס- פני עתיד, אם תיאלץ ישראל לשוב לכגון דא: ולוואי שיהא זה בבחינת הלכה ואין צריכין להורות כן".