אמש הסתיימו שבעת ימי חג הפסח. עם מוצאי החג רבבות חגגו את המימונה המסורתית, המסמלת את הפרידה מחג המצות והמעבר לאכילת החמץ. החגיגות נערכו בעיקר בקרב יוצאי עדת מרוקו, וכן נערכו חגיגות ציבוריות בהשתתפות אישי ציבור.
למנהג המימונה, ניתנו מספר טעמים. א. להראות את האמונה הגדולה שלנו בביאת הגאולה והמשיח, שלמרות שעבר חג הפסח, חג הגאולה, ועדיין הגאולה לא הגיעה ומשיח לא בא, למרות זאת, אנו מאמינים ומחכים לבואו של המשיח ולהופעתה של הגאולה. ב. כדי להראות את אחדות ישראל, שהרי בפסח נמנעים רבים מלבקר אחד אצל השני בשל הדקדוקים החמורים של חג הפסח והזהירות הגדולה מחמץ, וחוששים לבקר אצל אחרים, ואחרי הפסח, אנו מיד מבקרים אחד אצל השני ויושבים סביב שולחן אחד, להראות שכל ההקפדה הייתה רק מחמת המצווה, ואין בלבנו איש על רעהו, וכולנו מאוחדים יחד. ג. יש המפרשים 'מימונה' מלשון 'מזל' לממון ושפע, כשהכוונה להמשיך את השפע של חג הפסח להמשך ימות השנה.
יש גם הנוהגים ביום זה של "האיסור חג" (היום שאחרי החג), לצאת לפקניק ולהמשיך את חגיגת החג, בסעודה חגיגית ובכך מקיימים את דברי התלמוד 'איסור לחג' מלשון היקף, שתעשו איסור לחג באכילה ושתיה. כי יום שאחרי החג יש בו גם מקצת שמחה.