בעלות הברית העדיפו במהלך מלחמת העולם השנייה שלא לעסוק בסוגיית פשעי מלחמה, ואף החזיקו בעמדה כי מנהיגים ואנשי צבא שפועלים להשמדת אזרחיהם אינם פושעי מלחמה. רק לחץ פוליטי פנימי בתוך ארצות הברית ולחץ חיצוני של הממשלות הגולות, בעיקר של פולין וצ'כיה, הביאו בסופו של דבר לגיבוש התפיסה של פשעים נגד האנושות, שעל פיה הועמדו לדין הבכירים הנאצים במשפטי נירנברג-, כך אומר ההיסטוריון פרופ' אריה כוכבי, ראש מכון שטרוכליץ לחקר השואה באוניברסיטת חיפה. המחקר של פרופ' כוכבי יצא לאחרונה לאור בספר "הדרך למשפטי נירנברג".
"הסירוב להכיר בפשעים שבוצעו על ידי הגרמנים כנגד אזרחיה היהודים של גרמניה ושאר מדינות הציר מטעמים של גזע, דת והשקפות פוליטיות כבפשעי מלחמה עלה בקנה אחד עם האדישות וחוסר הרגישות המובהק שאפיינו בדרך כלל את תגובתם של הבריטים ושל האמריקאנים לשואה", ציין פרופ' כוכבי.
על פי הספר, עד סוף שנת 1944, כשמימדי שואת יהודי אירופה כבר היו ידועים לבעלות הברית, הייתה העמדה הרשמית של ארצות הברית ובריטניה שפעולות של ממשלות נגד אזרחיהם היא עניין פנימי שאין צורך או סיבה להתערב בהם, כפי שקבע החוק הבינלאומי באותה תקופה. על פי תפיסה זו, מנהיגי גרמניה הנאצית ובני בריתה ברומניה, הונגריה, בולגריה ויתר מדינות הציר שהוציאו להורג את אזרחיהם היהודים, כלל לא היו צריכים לתת את הדין על פעולות אלה. הסיבות לגישה זו, אותה הוביל שר המלחמה של ארצות הברית, הנרי סטימסון, היו, בין היתר הרצון שלא לעסוק בסוגיה זו כאשר הלחימה עדיין מתרחשת; חשש כי פעולות נגד קצינים גרמניים שיואשמו בפשעי מלחמה יגררו פעולות נקם בשבויים של בעלות הברית, הרצון שלא להתחייב לפעולה שבה יהיה קשה לעמוד בתום המלחמה והרצון למנוע עוינות של תושבי גרמניה, כלקח של מלחמת העולם הראשונה.
בסוף שנת 44' הציג שר האוצר האמריקאי (היהודי) הנרי מורגנאטו גישה שונה: לאחר כניעת גרמניה יהפכו אותה בעלות הברית למדינה חקלאית וכל פושעי המלחמה יוצאו להורג ללא משפט. לדבריו של פרופ' כוכבי, מכיוון שנשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט תמך בהצעה זו, גיבש סטימסון הצעת פשרה לפיה יועמדו למשפט על פשעי מלחמה כל מי שהוציא להורג אנשים על בסיס מיעוט לאומי, דתי או גזעי, ללא קשר לשיוך האזרחי שלהם. "התפיסה של פשעים נגד האנושות, שעל פיה הועמדו פושעי המלחמה הנאציים במשפטי נירנברג, הייתה תוצאה של פשרה פוליטית. ענייני מוסר או משפט לא שיחקו בה תפקיד", ציין פרופ' כוכבי.
לדבריו, גם גיבוש הגישה של פשעים נגד האנושות לא הביאה לסיום המחלוקות בין בעלות הברית. בעוד שהגישה הסובייטית הייתה להוציא להורג קצינים נאצים שהרגו מיעוטים ללא משפט והגישה האמריקאית גרסה שיש להעמיד אותם לדין, הבריטים המשיכו להחזיק בעמדה כי פגיעה באזרחים של המדינה עצמה אינה פשע מלחמה ובאזורי הכיבוש הבריטי לא הועמד אף אדם לדין על פגיעה באוכלוסיה היהודית המקומית, אלא רק על פגיעה בשבויי מלחמה. אולם, גם אלה שנשפטו על פשעי מלחמה לא שילמו מחיר כבד מדי וגם כאן היה לפוליטיקה משקל מכריע הרבה יותר מאשר למוסר. "עד שנת 1958 אלפי פושעי המלחמה שנשפטו באזורי הכיבוש הבריטי, אמריקאי וצרפתי שוחררו כולם וכל זאת כחלק מהמאמץ של מעצמות המערב לרצות את תושבי מערב גרמניה במסגרת המלחמה הקרה", ציין פרופ' כוכבי.
"הסירוב להכיר בפשעים שבוצעו על ידי הגרמנים כנגד אזרחיה היהודים של גרמניה ושאר מדינות הציר מטעמים של גזע, דת והשקפות פוליטיות כבפשעי מלחמה עלה בקנה אחד עם האדישות וחוסר הרגישות המובהק שאפיינו בדרך כלל את תגובתם של הבריטים ושל האמריקאנים לשואה", ציין פרופ' כוכבי.
על פי הספר, עד סוף שנת 1944, כשמימדי שואת יהודי אירופה כבר היו ידועים לבעלות הברית, הייתה העמדה הרשמית של ארצות הברית ובריטניה שפעולות של ממשלות נגד אזרחיהם היא עניין פנימי שאין צורך או סיבה להתערב בהם, כפי שקבע החוק הבינלאומי באותה תקופה. על פי תפיסה זו, מנהיגי גרמניה הנאצית ובני בריתה ברומניה, הונגריה, בולגריה ויתר מדינות הציר שהוציאו להורג את אזרחיהם היהודים, כלל לא היו צריכים לתת את הדין על פעולות אלה. הסיבות לגישה זו, אותה הוביל שר המלחמה של ארצות הברית, הנרי סטימסון, היו, בין היתר הרצון שלא לעסוק בסוגיה זו כאשר הלחימה עדיין מתרחשת; חשש כי פעולות נגד קצינים גרמניים שיואשמו בפשעי מלחמה יגררו פעולות נקם בשבויים של בעלות הברית, הרצון שלא להתחייב לפעולה שבה יהיה קשה לעמוד בתום המלחמה והרצון למנוע עוינות של תושבי גרמניה, כלקח של מלחמת העולם הראשונה.
בסוף שנת 44' הציג שר האוצר האמריקאי (היהודי) הנרי מורגנאטו גישה שונה: לאחר כניעת גרמניה יהפכו אותה בעלות הברית למדינה חקלאית וכל פושעי המלחמה יוצאו להורג ללא משפט. לדבריו של פרופ' כוכבי, מכיוון שנשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט תמך בהצעה זו, גיבש סטימסון הצעת פשרה לפיה יועמדו למשפט על פשעי מלחמה כל מי שהוציא להורג אנשים על בסיס מיעוט לאומי, דתי או גזעי, ללא קשר לשיוך האזרחי שלהם. "התפיסה של פשעים נגד האנושות, שעל פיה הועמדו פושעי המלחמה הנאציים במשפטי נירנברג, הייתה תוצאה של פשרה פוליטית. ענייני מוסר או משפט לא שיחקו בה תפקיד", ציין פרופ' כוכבי.
לדבריו, גם גיבוש הגישה של פשעים נגד האנושות לא הביאה לסיום המחלוקות בין בעלות הברית. בעוד שהגישה הסובייטית הייתה להוציא להורג קצינים נאצים שהרגו מיעוטים ללא משפט והגישה האמריקאית גרסה שיש להעמיד אותם לדין, הבריטים המשיכו להחזיק בעמדה כי פגיעה באזרחים של המדינה עצמה אינה פשע מלחמה ובאזורי הכיבוש הבריטי לא הועמד אף אדם לדין על פגיעה באוכלוסיה היהודית המקומית, אלא רק על פגיעה בשבויי מלחמה. אולם, גם אלה שנשפטו על פשעי מלחמה לא שילמו מחיר כבד מדי וגם כאן היה לפוליטיקה משקל מכריע הרבה יותר מאשר למוסר. "עד שנת 1958 אלפי פושעי המלחמה שנשפטו באזורי הכיבוש הבריטי, אמריקאי וצרפתי שוחררו כולם וכל זאת כחלק מהמאמץ של מעצמות המערב לרצות את תושבי מערב גרמניה במסגרת המלחמה הקרה", ציין פרופ' כוכבי.