ראש הממשלה אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים אלי לופליאנסקי, משפחות עולי הגרדום וותיקי האצ"ל והלח"י ישתתפו הערב בטקס בבית הסוהר המרכזי בירושלים המשמש כיום מוזיאון אסירי המחתרות.
הטקס, יתקיים בדיוק במלאת הלילה, אור לב' באייר, 60 שנה ששני הנידונים למוות, מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, התאבדו במשותף, שעות אחדות לפני מועד הוצאתם להורג.
במהלך האירוע יוחזר התנ"ך של פיינשטיין לאחיינו אליעזר, בטקס ממלכתי. זהו ספר המכיל כ-115 תחריטים לסיפורי התנ"ך, של הצייר גוסטב דורה, שפיינשטיין החזיק בתא הכלא שלו. הוא מסר אותו, דקות לפני מותו, לסוהר הבריטי סרג'נט תומס הנרי גודווין.
את הספר יחזיר בנו של גודווין, המבקש לא לפרסם את שמו המלא, בגלל עבודתו בתעשיית הגז הבריטית הכרוכה בקשר הדוק עם כמה מדינות ערביות. לאחר מכן יימסר הספר למשמורת במוזיאון המחתרות, השוכן באותו מבנה במגרש הרוסים, שבו שכן הכלא הבריטי ובו התאבדו השניים.
קרוב ל-60 שנה החזיק גודווין האב את התנ"ך בביתו, עד מותו, לפני כשנה וחצי. "כל חיי ידעתי על התנ"ך הזה, ופעם אחת גם ראיתי אותו", אומר הבן, "אבל באופן כללי אבא לא הירבה לדבר על תקופת שירותו בפלשתינה". כשמצא את הספר לאחר מות אביו, נזכר הבן שרצונו של אביו לאורך כל חייו היה להחזיר את התנ"ך למשפחה. "אמי סיפרה לי שאמר לה שאם ימות לפניה, הוא מבקש שתנסה ליצור קשר עם המשפחה ולהחזיר לה את התנ"ך". גודווין שלח פנייה בדואר אלקטרוני אל לשכת ראש הממשלה, משם פנו אל מוזיאון אסירי המחתרות, האחראי להנצחתם של עולי הגרדום. במוזיאון, העומד בקשר רצוף עם בני המשפחות, לא התקשו לאתר את אחיינו של פיינשטיין, וכך נסגר המעגל.
בתנ"ך שמסר לגודווין, כתב פיינשטיין לסוהר הקדשה, בעברית ובאנגלית, שהיא למעשה דבריו האחרונים: "בצל הגרדום, 21.4.47. לחייל האנגלי, בעומדך על המשמר, לפני עלותינו לגרדום, קבל את התנ"ך למזכרת, וזכור שעמדנו בכבוד וצעדנו בכבוד. טוב למות עם נשק בידיים מאשר לחיות עם ידיים למעלה. מאיר פיינשטיין". במשפט האחרון יש רמז ("למות עם נשק בידיים") לאפשרות שבידי האסירים יש נשק, ובכך אולי היה פיינשטיין עלול לסכן את הפעולה, אבל נראה שהדבר לא עורר את חשדו של גודווין.
הבן משחזר את מה שסיפר לו אביו על נסיבות מסירת התנ"ך: "הם קראו לו לתא הכלא וביקשו לדבר אתו בפרטיות. ואז פיינשטיין העביר לו את התנ"ך. אחר כך אמרו לו שהם רוצים לומר כמה תפילות בפרטיות, ומבקשים שיזוז קצת הצדה. הוא יצא למסדרון, ואז הם פוצצו את עצמם. מסתבר שהם לא רצו שייפגע ולכן שלחו אותו למסדרון". השניים התאבדו בפיצוץ של שני תפוזים ממולכדים, שהוחזקו בתאם.
סיפורם של השניים הפך מאז לאחד מסיפורי הגבורה המפורסמים בתולדות מלחמת החרות. פיינשטיין, איש אצ"ל, נידון למוות על חלקו בפיצוץ תחנת הרכבת בירושלים. ברזני, איש לח"י, נתפס ארבעה חודשים אחריו כשהוא נושא בכיסו רימון, והואשם בניסיון להתנקש בחיי המפקד הצבאי של ירושלים.
בפעולה בתחנת הרכבת, ביום רביעי ה' במרחשוון תש"ז, השתתפו שמונה צעירים. שניים מהם שהו בתחנה, מחופשים לסבּלים ערבים. בין השישה האחרים היו פיינשטיין שתפקד כנהג המכונית. אנשי המחתרת חזרו אל המכונית, אולם מאחר והמחתרת לא רצתה שיפגעו אנשים אלא התחנה בלבד, החליטה מבעוד מועד לפרסם אזהרה, למרות הסיכון הרב שהיווה העניין ללוחמיה.
אחת הלוחמות הוציאה מתיקה מפת בד לבנה גדולה ופרשה אותה על המזוודות. בעברית, ערבית ואנגלית נרשם עליה "סכנה מוקשים!" ומתחת סמל האצ"ל. הם התחילו להתרחק, אולם שניים מהערבים בתחנה הבחינו במתרחש והזעיקו את האנשים הרבים במקום לדלוק אחריהם. הלוחמים הוקפו בהמון רב. אחד המאבטחים, אריה אשל, שלף אקדח וירה מעל ראשי האנשים. סימה הצליחה להחלץ מאחד הערבים שאחז בה, והלוחמים זינקו אל מכונית המילוט שיצאה בנסיעה מהירה מן המקום.
בתחילה נראה היה כי הצליחו להמלט, אך לאחר רגע ניתכה אש כבדה מכל עברי המכונית ומשוריין בריטי החל לדלוק בעקבותיה. בדרך אמר פיינשטיין "אני נוהג ביד אחת", אך דבריו התקבלו כהלצה. אשל העיד כי רק המיומנות והמהירות של פיינשטיין הצילו אותם ממוות. המכונית הגיעה אל מקום האיסוף בשכונת ימין משה, אז הבחינו כי כמעט כולם נפצעו, וכי ידו השמאלית של פיינשטיין רוסקה ושתתה דם רב במשך כל זמן הנסיעה.
פיינשטיין רץ כ-300 מטר אל עבר בית הזוג שטיין, ביקש עזרה ראשונה, נכנס אל הבית ונפל. בעקבותיו הגיעו השוטרים שעקבו אחרי סימני הדם.
בדירה ניסה אחד השוטרים להרים ידו על פיינשטיין, וזה עצרו כשקרא בפניו "אני שבוי מלחמה". משם העבירו אותו, ללא טיפול רפואי, אל בית הסוהר הצבאי בשכונה הגרמנית. רק לאחר שדרש טיפול בבית הסוהר, הובל פיינשטיין בליווי שישה שוטרים חמושים אל בית החולים. כשהגיע שאל אותו מיד הרופא אם מסכים הוא שיקטעו את היד מחשש להרעלת דם. מאיר השיב במקום: "קטעו". נתפסו בפעולה גם דניאל אזולאי, משה הורוביץ ומסעוד ביטון.
בשעה שתיים בצהריים ניסה קצין חבלה בריטי לנטרל את הפצצה, אולם זו התפוצצה, הרגה אותו, והחריבה את התחנה. זמן לא רב אחר כך התברר כי מי שהיה אמור להיות מפקד הפעולה ונעדר ממנה, היינריך ריינהולד המכונה "ינאי", היה למעשה מלשין. הבריטים ידעו מבעוד מועד על הפעולה, וכך נפלו לוחמי האצ"ל לתוך מארב.
כאשר שכב פיינשטיין בבית החולים, שהה באותו החדר עם דב גרונר. גרונר סיפר מאוחר יותר שמאיר השאיר עליו רושם רב; למרות הפציעה הקשה והזרוע הקטועה היה חזק ברוחו ועודד את חבריו הפצועים.
כנגד פיינשטיין הועלו שתי האשמות: ירי מכלי נשק חם בתחנת הרכבת, והנחת הפצצות. הוא דחה את כל תחנוני משפחתו להתגונן במשפט, והודיע להם כי "לא ישפיל עצמו בפני המשעבד", ולא יבקש רחמים.
המשפט נפתח בדיוק חמישה חודשים אחרי הפעולה, בה' בניסן, 26 במרץ 1947. לפני הקראת פסק הדין קרא פיינשטיין את הצהרתו לפני בית הדין הצבאי. בין היתר אמר בה:
"...האותנו תפחידו במוות? אותנו שבמשך שנים האזנו לתקתוק של גלגלי הקרונות ההם, שהובילו את אחינו, את הורינו, את טובי עמנו לשחיטה...? אותנו ששואלים את עצמנו יום יום: במה טובים אנו מהם, ממליוני אחינו?...
לשאלות אלו... ישנה במצפוננו תשובה אחת: נשארנו בחיים לא בכדי לחיות ולצפות בתנאים של עבדות ודיכוי לטרבלינקה חדשה. נשארנו בחיים כדי להבטיח חיים, חופש וכבוד לנו, לעמנו, לבנינו ולבני בניננו לדורי דורות...
כי יש חיים הגרועים ממוות ויש מוות הגדול מן החיים".
שבוע אחרי תחילת המשפט, ביום חמישי י"ג בניסן, ניתן פסק הדין במשפטם של הארבעה. אחיו של פיינשטיין ניסה שוב להוכיח כי גילו של מאיר צעיר, אך השופט סירב לקבל עדויות שאינן מנוהלות על ידי הנאשם או עורך דין שמינה מטעמו. בשעות אחר הצהריים, לאחר התייעצות שארכה 45 דקות, קרא נשיא בית הדין, קולונל קופר, את גזר הדין. פיינשטיין ואזולאי נידונו למוות בתלייה. בהנתן פסק הדין הכריזו השניים: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". כשכבלו השוטרים את ידיו ורגליו של פיינשטיין והחלו גוררים אותו מהאולם שר את "התקווה".
בכ"ז בניסן אישר המפקד הראשי של הצבא הבריטי את גזר דין המוות של מאיר פיינשטיין ושל משה ברזני. עונשו של דניאל אזולאי הומר במאסר.
רק עשרים שנה לאחר האירועים, התברר כי דניאל אזולאי, שפיינשטיין ראה בו חבר קרוב ושותף למאבק המחתרת, היה סוכן שתול חשאי של הש"י בשורות האצ"ל, וכי החנינה בוצעה הודות למאמצי צמרת הנהלת הסוכנות היהודית.
אל הנציב העליון הגיעו בקשות רבות לחנינת פיינשטיין וברזני. פנו אליו בין היתר דוד בן גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, ויצחק בן צבי, בשם הוועד הלאומי. שני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל והרב הרצוג, ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח, ומשפחות הנידונים ביקשו חנינה אף הם.
בבית הסוהר המרכזי ב"מגרש הרוסים" ישב בתא הנידונים למוות עם משה ברזני. על דפי ספרים שונים רשם פיינשטיין סיסמאות ועליהן דברים כגון: "טוב למות עם נשק בידיו מאשר לחיות עם ידיים מורמות", "הרוצה לחיות בכבוד חייב ללחום בעד החיים". כאשר הצליחו פיינשטיין וברזני ליצור קשר עם האסירים האחרים בדרכם למקלחת, היה תמיד חיוך נסוך על פניו של פיינשטיין, היה מבקש שלא ידאגו לו, ובאחת הפעמים ביקש שימסרו שלום לאחיו (שהיו חברי הלח"י) ו"נשיקות חמות" לגאולה כהן על בריחתה הדרמטית מבית החולים של בית הסוהר. הרב אריה לוין, "אבי האסירים", היה מבקר אצל הנידונים ושאר האסירים מידי שבת ומעודד את רוחם.
לעומתו, משה ברזני פעל ביחידת הנוער של הלח"י בהפצת כרוזים ומודעות כשנה וחצי. לאחר מכן עבר לפעולות מיקוש וחבלה. בכ"ז בתשרי תש"ז, השתתף בפיצוץ הרכבת ליד הכפר מלחה ממערב לירושלים.
ביום ראשון, י"ז באדר תש"ז 9 במרץ 1947, הלך באחד מרחובות ירושלים כשבכיסו רימון מסוג "מילס", באמצעותו התכוון להתנקש במפקד הדיוויזיה התשיעית. באותו זמן שרתה העיר תחת מצב צבאי, וסיור בריטי נתקל והפתיע את משה שבאמתחתו הרימון. הדבר אירע בפינת הרחובות רש"י ותחכמוני בשכונת מקור ברוך, בקרבת מחנה "שנלר". הוא נתפס והובא למשטרת מחנה-יהודה. בתחילה ניסה להסתיר את השתייכותו למחתרת וטען כי בשל המצב הצבאי לא יכול היה להגיע לבית הוריו וכי הרימון נמסר לו בעד 100 מיל. משה נעצר והועמד למשפט צבאי.
בדומה לחברי המחתרות, כפר משה בסמכותו של בית המשפט לשפוט אותו. בבית הדין שינה את טענותיו מעת מעצרו. הוא סירב למנות לעצמו סניגור, התעלם ממהלך המשפט וישב במעיל אפור, מכנסי חאקי קצרים ולראשו כיפה, תוך שהוא מעיין בתנ"ך.
לאחר הקראת ההאשמות נשאל אם הוא מודה או מכחיש. הוא רק ביקש לומר מספר מילים. ללא התרגשות הכריז:
"העם העברי רואה בכם אויב ושלטון זר במולדתו. אנו, אנשי לוחמי חירות ישראל, לוחמים בכם לשחרור המולדת. במלחמה זו נפלתי בשבייכם ואין לכם כל רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו ולהשמידנו לא תצליחו. עמי ככל שאר העמים המשועבדים לכם יילחמו באימפריה שלכם עד חורמה!".
ביום שני כ"ה באדר, כשבוע לאחר תפיסתו, בשעה 10:25 החל המשפט של ברזני. בשעה 11:55 דן אותו בית המשפט למוות בגרדום. לאחר הקראת גזר הדין חזר וקרא משה אל השופטים: "בתליות לא תפחידונו" והחל לשיר את "התקווה". השוטרים באולם הפסיקו את שירתו וסחבו אותו מהאולם כשהוא כבול שלשלאות. במשפט לא נכחו בני משפחתו משום שלא הורשו לצאת מן השטח הצבאי. כשהגיעו כבר תם המשפט.
כשמיהרו השופטים לצאת מן האולם קרא משה: "ליישוב - חזק ואמץ!". בצינוק ישב עם מאיר פיינשטיין , לוחם אצ"ל שנידון אף הוא למוות. כשפגש את אביו בשבת האחרונה בתא אמר לו: "הרי אתה אדם אדוק אבא המאמין בעולם הבא. על מה תצטער? אני כטיפה בים של שישה מיליון אחים. אני קורבן לעם ולמולדת... דמנו לא ילך לאיבוד ומתוכו תצמח ישועה לעם ישראל...".
בדרך כלל היה כל נידון למוות מוחזק בתא נפרד, אבל לדברי יורם תמיר, מנהל המוזיאון, "פיינשטיין צורף לתאו של ברזני, משום שנזקק לעזרה בעקבות פציעתו בפעולה שבה נלכד, אז נקטעה ידו השמאלית".
תמיר אומר שאנשי לח"י שאפו עוד קודם לכן לבצע פעולת התאבדות בזמן התלייה של אחד מאנשיהם: "קראו לזה 'מבצע שמשון', בדומה להתאבדות של שמשון המקראי". אליעזר בן-עמי, שהכין את התפוזים הממולכדים בעודו כלוא לצדם של השניים, מאשר שהתוכנית היתה להפוך גם את ההעלאה לגרדום לפעולה שתפגע בשלטון הבריטי.
"נזקקנו כמובן לאישורם של הנידונים", אומר בן-עמי. "משה הסכים מיד, אבל מכיוון שהיה אתו איש אצ"ל היינו צריכים לבקש גם את אישורם. שאלנו את האחראי על אסירי אצ"ל בכלא, יהושע טמלר, לדעתו, והוא אמר שעליו לבקש את הסכמת המפקדה. נאלצנו להמתין כמה ימים, למרות החשש שבינתיים אולי כבר יועלו לגרדום, עד שהגיעה הסכמתו של מפקד אצ"ל, מנחם בגין".
התוכנית המקורית היתה להחביא את חומר הנפץ בתפילין שהביא אל הכלא הרב אריה לוין, שליווה את אסירי המחתרות בכל שנות פעילותם וכונה "אבי האסירים" (הרב לוין כמובן לא ידע דבר על השימוש שמייעדים לתפילין). אבל כשפתח בן-עמי את בתי התפילין גילה שהם קטנים מדי להכיל את הכמות הנחוצה של חומר הנפץ. ואז, בארוחת צהריים בכלא, הוא התבונן בתפוזים שהוגשו למנה אחרונה, ובמוחו צץ הרעיון: לרוקן את תוכן הפרי ולהטמין בתוכו חומר נפץ. וכך עשה: שני תפוזים ממולכדים הוברחו אל תאם של השניים, ואילו תפוז שלישי שמר בן-עמי אצלו, "כדי לבדוק כמה זמן לוקח לקליפה להתייבש ולהתקלף, ואז ייחשף חומר הנפץ".
לחרדתו גילה כעבור כמה ימים, לפני שנקבע המועד לתלייתם, שקליפת התפוז שבחדרו כבר החלה להתקלף. "העברנו להם הוראה לפרק את הרימונים, אבל התברר שבדיוק באותו יום הודיעו להם שלמחרת יועלו לגרדום".
מי שבישר להם על כך היה הרב יעקב גולדמן, רב מטעם הסוכנות היהודית, שהתבקש כנהוג ללוות את השניים בשעותיהם האחרונות ולומר אתם את תפילת הווידוי שלפני המוות. מעורבותו של גולדמן היתה חריגה, כיוון שבדרך כלל מילא ר' אריה לוין את התפקיד הזה. לדברי תמיר הסיבה לכך היתה שפיינשטיין, שהיה תלמידו האישי של לוין, שאל לדעתו על ההתאבדות הצפויה ונענה בשלילה, ולכן הוחלף לוין בגולדמן. "זה היה כשל מודיעיני של הבריטים", אומר אליעזר פיינשטיין. "מעצם היעדרותו של לוין, שבדרך כלל היה מגיע אל האסירים בכל מצב, היו צריכים להבין שהולך להיות משהו חריג".
מעורבותו של גולדמן גרמה גם לשינוי בתוכנית: בשיחה שקיים עם השניים, הוא התעקש שילווה אותם ממש עד הגרדום. לדברי תמיר, "הרב גולדמן אמר להם שהוא רוצה שהפנים האחרונות שיראו יהיו פניו של יהודי. הוא דחה שוב ושוב את בקשתם שלא יעשה זאת, ולא הבין את כל הרמזים". התעקשותו הביאה לכך שהשניים החליטו לא להתאבד עם עלייתם לגרדום, שהרי כך יהרגו לא רק את הסוהרים הבריטים אלא גם את הרב, אלא כמה שעות לפני כן, בתא הצינוק שלהם.
לפי הדיווחים בעיתוני התקופה, הרב גולדמן יצא מהתא אל חדר הקצינים בכלא, כדי להמתין שם להוצאה להורג, שנקבעה לשתיים אחר חצות. אבל ב-11:40 בלילה הרעידה התפוצצות חזקה את הכלא, והסוהרים שרצו אל תא הנידונים למוות מצאו את השניים מתים. בן-עמי, שישב בתאו, זוכר ששמע קודם לכן שירת "אדון עולם", שאליה הצטרפו כל אסירי המחתרות, ואז נשמע הפיצוץ. גולדמן מסר בעדותו גרסה שונה במקצת: לדבריו, את שירת "אדון עולם" שרו יחד אתו, עוד כששוחח אתם, ואז שרו "התקווה", ואילו לפני הפיצוץ עצמו לא נשמעה שום שירה.
הסיפור הזה מחדד את השאלה מדוע לא התפוצצו יחד עם גודווין. הרי אם התוכנית המקורית היתה להרוג במותם כמה שיותר סוהרים בריטים, מדוע לא לקחו לפחות את גודווין אתם? תשובה על כך אפשר למצוא בעדותו של גולדמן. הוא סיפר ששוחח עם השניים בפרוזדור שלפני תאם. "שם עמד סרג'נט בריטי ששמר עליהם. הם אמרו לי: 'אנחנו רוצים שתודה לסרג'נט. הוא בחור טוב, הוא התייחס אלינו יפה". מסיבה זאת, כנראה, החליט פיינשטיין גם לתת לסרג'נט גודווין את התנ"ך למזכרת. בן-עמי מאשר: "בדואר המחתרתי שקיימנו עם השניים, עוד כשתוכנן מבצע ההתאבדות עם העלייה לגרדום, הם סיפרו שיש להם שני שומרים: אחד מנוול ואחד נחמד, והם אמרו שאם 'השוטר הטוב' יהיה נוכח בהעלאה לגרדום, ישתדלו לא לפגוע בו".
הטקס הערב יציין לא רק את החזרת התנ"ך למשפחת פיינשטיין, אלא גם ציון 60 שנה לפרשת עולי הגרדום בכלל. שנת תש"ז היתה "שנת השיא" בתליות אנשי מחתרת יהודים: תשעה מתוך תריסר עולי הגרדום נתלו בשנה זו. אסירי אצ"ל ולח"י סירבו להכיר בחוקיותו של השלטון הבריטי, לכן כפרו גם בסמכותם של בתי הדין לשפוט אותם. ממילא נמנעו גם מבקשת חנינה, גם כשנרמז שבקשה כזאת יכלה להביא להמתקת עונשם.
מדיניות זו עוררה דיון ציבורי ביישוב, ואף בקרב אוהדי אצ"ל ולח"י: האם פעולות טרור בכלל מוצדקות? האם נכון להתעקש על אי הכרה בשלטון הבריטי גם במחיר חייהם של הנידונים? את העמדה הדו-משמעית ביחס לפעולות הטרור של המחתרת ביטא אולי בצורה הטובה ביותר "המשורר הלאומי" של אותם ימים. אחרי התאבדותם של פיינשטיין וברזני פירסם נתן אלתרמן ב"טור השביעי" שלו ב"דבר" את השיר "ליל ההתאבדות", שרובו שיר הלל לגבורתם:
"אל נסב את עינינו. לשווא נתכחש/ להודה של אותה שעת ליל; שווא נידום. כי דוברת לשון האש/ בה שרפו את עצמם השניים... בשעות שכאלו מפסיד את הקרב האויב החורק שיניים/ לשעה שכזאת, הדולקה לא לשווא, נועדו המתים השניים".
ד"ר אודי לבל מאוניברסיטת בן גוריון, שחקר את מקומם של חללי אצ"ל ולח"י בזיכרון הלאומי, אומר שבכל תקופת שלטונו של בן גוריון נעשה מאמץ מודע ומכוון להדחיק את זכרם של עולי הגרדום: "הם לא הוזכרו כלל בתוכניות הלימודים. הדוגמה המובהקת ביותר ליחס אליהם היתה המהירות שבה הפכו את כלא עכו, המקום שבו נתלו רוב אסירי המחתרות, לבית חולים לחולי נפש, ואילו הכלא בירושלים, שבו התאבדו פיינשטיין וברזני, הפך למחסן ספרים. הכל כדי שלא יהפכו לאתרי גבורה ומוקדי עלייה לרגל".
יורשו של בן גוריון, לוי אשכול, היה כבר פייסני יותר. לדברי לבל, הוא הורה על העברת בית החולים הפסיכיאטרי ממבנה הכלא בעכו, אם כי ההחלטה מומשה בסופו של דבר רק בימי בגין. במקרה לגמרי, בשנת תשכ"ג, השנה שבה הרכיב אשכול את ממשלתו הראשונה, פירסמה הוצאת עם עובד את ספרו של חיים הזז "בקולר אחד" - ספר שהוקדש לפרשת התאבדותם של פיינשטיין וברזני והתייחס אליה כסיפור גבורה מופתי.
ראש הממשלה אשכול שלח אל הסופר מכתב חם אחרי פרסום הספר. "יש אומרים שהספר היה בין הגורמים שדירבנו את החלטתו להעלות את עצמות ז'בוטינסקי", אומרת אביבה הזז, אלמנתו. היא מספרת גם שבעלה היה מזועזע מהסבת המקום שבו התאבדו השניים בכלא, למחסן של מוסד ביאליק, ובהיותו חבר ההנהלה הציבורית של ההוצאה אף היה פעיל לפינוי הספרים משם.
בתחילת שנות השבעים שוב חל שינוי במעמדם של עולי הגרדום, כשברחבי הארץ החלו לקרוא רחובות על שמם. המקרה הבולט ביותר היה בשכונת ארמון הנציב בירושלים, שנבנתה לאחר כיבוש האזור במלחמת ששת הימים. כמעין נקמה היסטורית נקרא הרחוב הראשי בשכונה, לא הרחק מן הארמון ששימש בתקופת המנדט את הנציב הבריטי, בשם עולי הגרדום, וכל אחד מרחובותיה הוקדש לאחד מהם, ובכללם כמובן גם פיינשטיין וברזני.
לשיאו הגיע השינוי עם עלותו של מנחם בגין לשלטון. בניגוד למנהגם של ראשי ממשלות בעבר לשאת את נאום יום הזיכרון שלהם בבית הקברות המרכזי בהר הרצל, בגין עשה זאת מבית העלמין בצפת, שבו קבור עולה הגרדום הראשון, שלמה בן יוסף. בתקופה שבגין היה ראש ממשלה הפכו שני בתי הכלא בירושלים ובעכו למוזיאונים ממלכתיים, והוצא גיליון בולים לזכרם.
לבל אומר שבגין עשה עוד צעד מעניין ומשמעותי: "הוא 'סיפח' לרשימת עולי הגרדום גם עולי גרדום מתקופות אחרות, כמו נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי אנשי ניל"י (המחתרת שסייעה לבריטים במלחמת העולם הראשונה), שנתלו על ידי הטורקים; אלי כהן, המרגל שנתלה בדמשק, ואפילו מרדכי שוורץ, איש הגנה שנתלה על ידי הבריטים לאחר שהרג שוטר ערבי ב-1938".
הנהגת ההגנה סירבה לראות בשוורץ חלל שלה, קל וחומר עולה גרדום מטעמה. רק ב-1987, לאחר פניות חוזרות ונשנות מצד מי שהיתה ארוסתו לפני מותו, הסכים ארגון חברי ההגנה לתלות את תמונתו של שוורץ בתצוגת עולי הגרדום במוזיאון המחתרות, תוך ציון העובדה שהיה איש הגנה. לבל אומר ש"בגין פעל כך כדי להביך את תנועת העבודה, שבהתכחשותה לעולי הגרדום של אצ"ל ולח"י היא מתכחשת בעצם גם לכל האחרים, כולל האיש שלה".
הזדהותו של בגין עם עולי הגרדום קיבלה ביטוי בצוואתו. הוא, ואשתו עליזה לפניו, הורו בצוואותיהם לקבור אותם לא בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, כפי שהיו זכאים לפי כללי הטקס, אלא בהר הזיתים, לצד קבריהם של פיינשטיין וברזני.