לפרשת 'תזריע-מצורע' פרשת הנגעים ביקשנו לשמוע אדם שמישלב בתוכו גם רופא וגם הוגה ומצאנו את הפרופסור חבר הכנסת אריה אלדד, מי שכיהן בעבר כקצין רפואה ראשי. אלדד עצמו העדיף להסתמך בדבריו על דברי אביו, פרופ' ישראל אלדד ז"ל. הוא פותח את ספרו של האב המנוח 'הגיונות מקרא' ומהרהר איתנו על נגעי גוף ונגעי מוסר, פרטיים וציבוריים, אז והיום:
בפרשות הקודמות פגשנו את תורת הקורבנות שבאו לכפר על חטאים. למדנו גם שתפקידו של הכהן הוא לא לסלוח. האלוה הוא שסולח ולא הכהן. הקרבן הוא אות לחרטה ולאחר קיומה של החרטה יכול הכהן לכפר על החטא. הקרבן מבטא חיטוי פנימי של הנפש, חיטוי שמאפשר החלמה לנפש.
ובכן, אם קודם עסקנו בחיטוי הנפש הרי שבפרשות הנוכחיות אנחנו דנים בחיטוי הגוף – תורת הנגעים. מה על האדם לעשות כדי לחטא את הבגד, הגוף או הבית, ואם לא עולה בידו לחטא אותם מה יהיה דינם וכו'.
חשוב להדגיש שלא מדובר בתורת ריפוי למחלה אלא בתורת בריאות הציבור. רופאים רבים ניסו לקרוא את 'המספחת' ו'הצרעת' כמחלות העור המוכרות ומזוהות כיום, אבל אני כלל לא בטוח שהזיהוי הזה מדויק ומוחלט. בהחלט יתכן שהמחלות השתנו מאז ואולי המטפלים הם שהשתנו ברבות השנים.
כפי שהדגשתי לא מדובר בטיפול רפואי אלא בפעולה שאינה אלא הגנה על הציבור. בפרשות אין תיאור של מחלות כסרטן ומחלות אחרות, אלא דווקא נגעים. בנגעים המגע מדבק ופוגע בציבור ולכן מה שנעשה הוא הרחקה ובידוד כדי שהנגע לא יתפשט בציבור. ההסגר שניתן לחולה, הכביסה או הרס הבית אם לא הצליחו המהלכים הראשוניים, כל אלו נועדו להגן על הציבור ולא להתמקד בהכרח בטיפול בפרט.
סיפורה של מרים וחטאה וסיפורים נוספים מוכרים לנו מהמקרא ככאלה שבאו על האדם כעונש על חטא. בהחלט יתכן שזו הסיבה שכהן, אדם רוחני, הוא המטפל ולא רופא. המקרא רמז לנו במקרה מרים שהרכילות והלשון הרע הם אלה שגרמו לצרעת שבה נענשה. גם צרעת וגם רכילות עוברת ומדבקת מאדם לאדם בידי הלשון, ולכן, כדי למנוע את המשך ההדבקות והתפשטות הנגע הפיזי והמוסרי יש לבודד. החוטא שהפך נגוע, על פי פרשתנו יעמוד לגורלו. אם יצליח לחטא את עצמו ישוב למחנה ואם לא – לא ישוב. טובת הכלל היא שחשובה ולכן העיסוק המרכזי הוא בציבור ובדאגה לשלומו.
בנוסף אנחנו למדים שגם כהן יכול להיות נגוע, גם מי שבעצמו מטפל באחרים וגם אדם מקורב לצמרת יכול להיות נגוע ועלול להעביר את הנגע לאחרים ולכן גם הוא יטופל באותה דרך כי אין הנחות. למדנו זאת בפרשה הקודמת. לא יעזרו לא קשרים ולא פרוטקציה. גם אם אתה בנו של אהרון הכהן הדין יהיה מדויק וכואב – מוות. כך הוא כשסכנה לאומית מרחפת על העם.
בפרשות הקודמות פגשנו את תורת הקורבנות שבאו לכפר על חטאים. למדנו גם שתפקידו של הכהן הוא לא לסלוח. האלוה הוא שסולח ולא הכהן. הקרבן הוא אות לחרטה ולאחר קיומה של החרטה יכול הכהן לכפר על החטא. הקרבן מבטא חיטוי פנימי של הנפש, חיטוי שמאפשר החלמה לנפש.
ובכן, אם קודם עסקנו בחיטוי הנפש הרי שבפרשות הנוכחיות אנחנו דנים בחיטוי הגוף – תורת הנגעים. מה על האדם לעשות כדי לחטא את הבגד, הגוף או הבית, ואם לא עולה בידו לחטא אותם מה יהיה דינם וכו'.
חשוב להדגיש שלא מדובר בתורת ריפוי למחלה אלא בתורת בריאות הציבור. רופאים רבים ניסו לקרוא את 'המספחת' ו'הצרעת' כמחלות העור המוכרות ומזוהות כיום, אבל אני כלל לא בטוח שהזיהוי הזה מדויק ומוחלט. בהחלט יתכן שהמחלות השתנו מאז ואולי המטפלים הם שהשתנו ברבות השנים.
כפי שהדגשתי לא מדובר בטיפול רפואי אלא בפעולה שאינה אלא הגנה על הציבור. בפרשות אין תיאור של מחלות כסרטן ומחלות אחרות, אלא דווקא נגעים. בנגעים המגע מדבק ופוגע בציבור ולכן מה שנעשה הוא הרחקה ובידוד כדי שהנגע לא יתפשט בציבור. ההסגר שניתן לחולה, הכביסה או הרס הבית אם לא הצליחו המהלכים הראשוניים, כל אלו נועדו להגן על הציבור ולא להתמקד בהכרח בטיפול בפרט.
סיפורה של מרים וחטאה וסיפורים נוספים מוכרים לנו מהמקרא ככאלה שבאו על האדם כעונש על חטא. בהחלט יתכן שזו הסיבה שכהן, אדם רוחני, הוא המטפל ולא רופא. המקרא רמז לנו במקרה מרים שהרכילות והלשון הרע הם אלה שגרמו לצרעת שבה נענשה. גם צרעת וגם רכילות עוברת ומדבקת מאדם לאדם בידי הלשון, ולכן, כדי למנוע את המשך ההדבקות והתפשטות הנגע הפיזי והמוסרי יש לבודד. החוטא שהפך נגוע, על פי פרשתנו יעמוד לגורלו. אם יצליח לחטא את עצמו ישוב למחנה ואם לא – לא ישוב. טובת הכלל היא שחשובה ולכן העיסוק המרכזי הוא בציבור ובדאגה לשלומו.
בנוסף אנחנו למדים שגם כהן יכול להיות נגוע, גם מי שבעצמו מטפל באחרים וגם אדם מקורב לצמרת יכול להיות נגוע ועלול להעביר את הנגע לאחרים ולכן גם הוא יטופל באותה דרך כי אין הנחות. למדנו זאת בפרשה הקודמת. לא יעזרו לא קשרים ולא פרוטקציה. גם אם אתה בנו של אהרון הכהן הדין יהיה מדויק וכואב – מוות. כך הוא כשסכנה לאומית מרחפת על העם.