מה מלמד אותנו המרחק (בפסוקים) שבין מות שני בני אהרון לבין פרשתינו בה מקבל אהרון אזהרות מיוחדות בעקבות האירוע הטראגי הזה? ומדוע בפער הזה מוקמו דווקא פסוקים שעוסקים בענייני מאכלות אסורים? ומה הקשר בין האזהרות לאהרון לבין מות בניו, אם קיים בכלל קשר שכזה? ד"ר מרדכי סבתו, מרצה בכיר לתלמוד ולתנ"ך, חורז את הדברים לתפיסה אחת ואמירה אחת ערכית ומוסרית לאהרון, לצאצאיו ולנו.
(א) וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו: (ב) ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת:
הכתוב קושר בין הציווי לאהרן שלא לבא בכל עת אל הקודש מבית לפרכת לבין מות נדב ואביהוא. וכך כתב רש"י: 'ואל יבא - שלא ימות כדרך שמתו בניו'. לכאורה ניתן להבין שאיסור זה שבפרשתנו הוא פועל יוצא מחטאם של נדב ואביהוא. הכתוב מזהיר את אהרן שלא יחזור על טעותם של בניו כדי שלא ימות כדרך שמתו בניו.
כאן מתעוררת השאלה מהו הקשר בין חטא נדב ואביהוא לאיסור בפרשתנו?
חטא נדב ואביהוא מפורש בפרשת שמיני 'ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם'. לכאורה אין קשר בין חטא זה לבין האיסור על אהרן לבא בכל עת אל הקודש מבית לפרכת. אלא שכאשר התורה מקשרת את שני העניינים הללו מבקשת היא לומר לנו שבעומק העניין קיים קשר הדוק בין שניהם.
רמז לכך נותנת לנו התורה באומרה 'בקרבתם לפני ה' וימותו'. רוצה לומר הבאת האש הזרה על ידי נדב ואביהוא הייתה ביטוי לרצונם להתקרב אל הא-ל במקום שנאסר עליהם. גם על אהרן נאסר לבוא אל הקודש פנימה בכל עת.
שני המקרים מדברים אפוא על הבדלה בין קודש לקודש. נדב ואביהוא קדושים היו, שהרי הם נמשחו בשמן הקודש. אלא שנדב ואביהוא לא השכילו להבדיל בין קודש לקודש. מחמת שקדושים היו סברו שאפשר להם להתפרץ אל הקודש פנימה גם במקום שלא נצטוו. גם הציווי לאהרן מדגיש את ההבדל שבין קודש לקודש. 'ואל יבא אל הקדש מבית לפרכת'. יש הבדל בין הקודש מחוץ לפרכת לבין הקודש מבית לפרכת ולא הרי זה כהרי זה.
על הפרכת נאמר 'והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים'. יש קודש ויש קודש קודשים. אהרן מצווה שלא לנהוג בקודש מבית לפרכת כשם שהוא נוהג בקודש מחוץ לפרכת. המשנה אומרת 'עשר קדושות הן'. כל אחת גבוהה מחברתה. שומה על האדם להבחין בין דרגות אלו ולא לבלבל ביניהן. מי שסבור שאין דרגות בקדושה חוטא בחטא נדב ואביהוא. גם אדם הנכנס אל הקודש צריך לדעת שיש קודש ויש קודש קודשים.
לאור כל זאת יש לתמוה מדוע לא סמכה התורה את הציווי לאהרן למיתתם של בני אהרן, ומדוע הפרידה ביניהם בפרקים יא-טו העוסקים בענייני מאכלות אסורות, נגעים וטומאות?
כדי להשיב לשאלה זו יש לשים לב שהצד השווה בכול הנושאים הנזכרים בפרקים אלו הוא הצורך להבדיל בין הטמא ובין הטהור. מיד לאחר מיתת נדב ואביהוא נאמר 'וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אוהל מועד ... ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור'. מהלשון: 'להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור' אתה למד שיש קשר בין ההבדלה בין קודש לחול להבדלה בין הטמא לטהור. ההבדלה בין הטמא ובין הטהור היא תוצאה של הבדלה בין קדש לחול.
נמצא שבין חטא נדב ואביהוא לבין הציווי לאהרן בפרשתנו, העוסקים שניהם בצורך להבדיל בין קודש לקודש, עסקה התורה בצורך להבדיל בין קודש לחול. בכך ביקשה התורה ללמדנו שכדי להבדיל בין קודש לקודש צריך להבדיל תחילה בין קודש וחול. רק על גבי הבדל זה ניתן לבנות את ההבדל שבין קודש לקודש. אם רואה האדם שהוא נכשל באבחנה שבין קודש לקודש - אות הוא שלא מיצה כראוי את ההבדל שבין קודש לחול. רק לאחר שידע האדם היטב להבדיל בין הקודש ובין החול יוכל להיכנס אל הקודש ולהבדיל בין הקודש לבין קודש הקודשים. או אז יזכה גם להיכנס בתנאים המתאימים אל הקודש מבית לפרוכת.
פרשתנו מסיימת בציווי 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו'. על פי הפשט הכוונה לעריות שיפורטו בהמשך. אבל בספרי החסידות מבואר שבעומק הדברים הכוונה היא לכל מעשה ומעשה שלא יֵעשה כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען. רוצה לומר גם מעשה שהוא מעשה של חול לכל דבר: אכילה, שתיה, שיחה, משא ומתן וכיוצא בזה, צריך האדם להיזהר שלא לעשותו כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען. גם מעשה של חול יש לעשות בקדושה. שומה על כל אחד לחשוף את הקודש שבחול. דרגה זו היא דרגה גבוהה מאוד ולאו כל אדם זוכה לה.
כתב הרב קוק זכר צדיק לברכה: 'הקודש שבחול שירד עד לידי החולין הגמורים הוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש אלא שהוא מסתתר הרבה' (אורות עמ' פה).
נמצא שפרשתנו פותחת בהבדלה שבין הקודש לבין קודש הקודשים ומסיימת במציאת הקודש שבחול. אשרי היודע להבדיל בין הקודש לבין החול. אשרי שזכה ונכנס אל הקודש ויודע להבדיל בין הקודש לבין קודש הקודשים. אשרי מי שיגע ונתעלה וזכה לגלות גם את הקודש שבחול. עליו נאמר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'.
(א) וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו: (ב) ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת:
הכתוב קושר בין הציווי לאהרן שלא לבא בכל עת אל הקודש מבית לפרכת לבין מות נדב ואביהוא. וכך כתב רש"י: 'ואל יבא - שלא ימות כדרך שמתו בניו'. לכאורה ניתן להבין שאיסור זה שבפרשתנו הוא פועל יוצא מחטאם של נדב ואביהוא. הכתוב מזהיר את אהרן שלא יחזור על טעותם של בניו כדי שלא ימות כדרך שמתו בניו.
כאן מתעוררת השאלה מהו הקשר בין חטא נדב ואביהוא לאיסור בפרשתנו?
חטא נדב ואביהוא מפורש בפרשת שמיני 'ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם'. לכאורה אין קשר בין חטא זה לבין האיסור על אהרן לבא בכל עת אל הקודש מבית לפרכת. אלא שכאשר התורה מקשרת את שני העניינים הללו מבקשת היא לומר לנו שבעומק העניין קיים קשר הדוק בין שניהם.
רמז לכך נותנת לנו התורה באומרה 'בקרבתם לפני ה' וימותו'. רוצה לומר הבאת האש הזרה על ידי נדב ואביהוא הייתה ביטוי לרצונם להתקרב אל הא-ל במקום שנאסר עליהם. גם על אהרן נאסר לבוא אל הקודש פנימה בכל עת.
שני המקרים מדברים אפוא על הבדלה בין קודש לקודש. נדב ואביהוא קדושים היו, שהרי הם נמשחו בשמן הקודש. אלא שנדב ואביהוא לא השכילו להבדיל בין קודש לקודש. מחמת שקדושים היו סברו שאפשר להם להתפרץ אל הקודש פנימה גם במקום שלא נצטוו. גם הציווי לאהרן מדגיש את ההבדל שבין קודש לקודש. 'ואל יבא אל הקדש מבית לפרכת'. יש הבדל בין הקודש מחוץ לפרכת לבין הקודש מבית לפרכת ולא הרי זה כהרי זה.
על הפרכת נאמר 'והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים'. יש קודש ויש קודש קודשים. אהרן מצווה שלא לנהוג בקודש מבית לפרכת כשם שהוא נוהג בקודש מחוץ לפרכת. המשנה אומרת 'עשר קדושות הן'. כל אחת גבוהה מחברתה. שומה על האדם להבחין בין דרגות אלו ולא לבלבל ביניהן. מי שסבור שאין דרגות בקדושה חוטא בחטא נדב ואביהוא. גם אדם הנכנס אל הקודש צריך לדעת שיש קודש ויש קודש קודשים.
לאור כל זאת יש לתמוה מדוע לא סמכה התורה את הציווי לאהרן למיתתם של בני אהרן, ומדוע הפרידה ביניהם בפרקים יא-טו העוסקים בענייני מאכלות אסורות, נגעים וטומאות?
כדי להשיב לשאלה זו יש לשים לב שהצד השווה בכול הנושאים הנזכרים בפרקים אלו הוא הצורך להבדיל בין הטמא ובין הטהור. מיד לאחר מיתת נדב ואביהוא נאמר 'וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אוהל מועד ... ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור'. מהלשון: 'להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור' אתה למד שיש קשר בין ההבדלה בין קודש לחול להבדלה בין הטמא לטהור. ההבדלה בין הטמא ובין הטהור היא תוצאה של הבדלה בין קדש לחול.
נמצא שבין חטא נדב ואביהוא לבין הציווי לאהרן בפרשתנו, העוסקים שניהם בצורך להבדיל בין קודש לקודש, עסקה התורה בצורך להבדיל בין קודש לחול. בכך ביקשה התורה ללמדנו שכדי להבדיל בין קודש לקודש צריך להבדיל תחילה בין קודש וחול. רק על גבי הבדל זה ניתן לבנות את ההבדל שבין קודש לקודש. אם רואה האדם שהוא נכשל באבחנה שבין קודש לקודש - אות הוא שלא מיצה כראוי את ההבדל שבין קודש לחול. רק לאחר שידע האדם היטב להבדיל בין הקודש ובין החול יוכל להיכנס אל הקודש ולהבדיל בין הקודש לבין קודש הקודשים. או אז יזכה גם להיכנס בתנאים המתאימים אל הקודש מבית לפרוכת.
פרשתנו מסיימת בציווי 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו'. על פי הפשט הכוונה לעריות שיפורטו בהמשך. אבל בספרי החסידות מבואר שבעומק הדברים הכוונה היא לכל מעשה ומעשה שלא יֵעשה כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען. רוצה לומר גם מעשה שהוא מעשה של חול לכל דבר: אכילה, שתיה, שיחה, משא ומתן וכיוצא בזה, צריך האדם להיזהר שלא לעשותו כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען. גם מעשה של חול יש לעשות בקדושה. שומה על כל אחד לחשוף את הקודש שבחול. דרגה זו היא דרגה גבוהה מאוד ולאו כל אדם זוכה לה.
כתב הרב קוק זכר צדיק לברכה: 'הקודש שבחול שירד עד לידי החולין הגמורים הוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש אלא שהוא מסתתר הרבה' (אורות עמ' פה).
נמצא שפרשתנו פותחת בהבדלה שבין הקודש לבין קודש הקודשים ומסיימת במציאת הקודש שבחול. אשרי היודע להבדיל בין הקודש לבין החול. אשרי שזכה ונכנס אל הקודש ויודע להבדיל בין הקודש לבין קודש הקודשים. אשרי מי שיגע ונתעלה וזכה לגלות גם את הקודש שבחול. עליו נאמר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'.