סבתא בת 77 הגישה תביעה נגד נכדתה בת ה- 26, על סך 200,000 ₪. הסבתא טוענת, כי נתנה את הכסף למשמרת לנכדתה, ולעומתה טוענת הנכדה, כי קיבלה את הכסף במתנה ולפיכך פטורה היא מלהשיב את הכסף.
אמה של הנכדה סבלה מדיכאון שאחרי לידה, וכתוצאה מכך נפרדו הוריה ומאוחר יותר אף התגרשו. תקופה קצרה לאחר הלידה, עזבה אימה של הנתבעת את הארץ ושבה לחיות בארץ מוצאה ארצות הברית. גם אביה של הנתבעת לא גידל אותה וכמעט שלא היה בקשר עימה, כיוון שלטענת הנכדה הוא נישא והקים משפחה חדשה, ואשתו סירבה שיהיה בקשר עם הנתבעת. בנסיבות אלה איפוא, גודלה הנתבעת על ידי סבתה התובעת, אשר היתה לה כאם.
על רקע זה נקשרו נפשה של הסבתא והנכדה בעבותות אהבה, כלשון השופטת, והסבתא הבטיחה לצוות לה בצוואתה דירה. הנתבעת מוסיפה כי סבתה אמרה לה כי היא נתונה ללחצים מצד שני בניה של הסבתא (הם דודיה של הנתבעת) שחזרו והסתבכו בעסקיהם, ולפיכך חזרה בה ולא ציוותה לנתבעת בצוואתה דירה, אלא ציוותה רכושה בשווה לילדיה ותחת זאת, לטענת הנכדה, הבטיחה לה עזרה כספית ואכן נתנה לה 20,000 ₪ במזומן וכן העברה כספית לחשבונה בסך 180,000 ₪ - אלה העברות הכספים נשוא התביעה.
הנכדה טענה בהגנתה, כי הסבתא היתה מודעת להסתבכותם החוזרת ונשנית של בניה בעסקיהם, וחששה כי לא תוכל לממש את הבטחתה לעזרה כספית לנתבעת, שכן נאלצה לעזור לבניה, ולפיכך החליטה לתת את המתנה הכספית כאמור.
הנכדה טענה כי כחלוף מספר שנים, הסבירה לה סבתא את הקשיים הכספיים של בניה, אשר הסתבכו בחובות עתק "והינם על סף פשיטת רגל". לטענתה של הנכדה, סבתה אמרה לה "שאינה יכולה לשאת את לחציהם של הבנים ואת מצוקתם, הסבתא ביקשה מפ. למעשה להשיב את סכום המתנה על מנת שתוכל להעביר סכום זה לבניה, כדי להחלץ מהמצוקה הכספית הקשה אליה שוב נקלעו הילדים. תחת זאת הבטיחה לה הסבתא כי תכתוב צוואה ובה תנחיל לה את דירת המגורים...".
הנכדה הוסיפה כי בהיותה מודעת למערכת היחסים התלותית של הסבתא בבניה, וללחץ שמפעילים הבנים כלפי הסבתא, חששה כי ברבות הימים אולי יצליחו שוב ללחוץ על הסבתא לבטל את כוונתה זו לכתוב צוואה, בהבינה כי "היא במצב נורא בו אין להיתמך ובן משפחה עלי אדמות" – לא הסכימה להשבת המתנה.
עוד טענה הנכדה כי "לידתה של תביעה זו בלחץ ואיומים מצד בניה של התובעת להשיב המתנה שקיבלה מהתובעת. יודגש כי אלמלא הלחצים שהיו מופעלים על התובעת מצד בניה – כלל לא היתה מוגשת תביעה זו...".
השופטת ציינה כי כאשר מדובר על העברה בלא תמורה בין "קרובים קרובים", קיימת חזקה לכאורה כי אכן ניתנה מתנה ועל הטוען שלא כך פני הדברים, לשכנע את בית המשפט שלא ניתנה מתנה.
השופטת ציינה כי בדיקת עדותה של הסבתא אף היא מצביעה על פירכות וסתירות רבות ואחרי דין ודברים החליטה השופטת לקבל את גרסתה של הנכדה, "אני מקבלת גם את טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיה כי גירסתה של הנתבעת כי הכספים ניתנו לה במתנה הינה אמינה והגיונית "ומתיישבת עם המציאות כפי שהיתה, מכורח הנסיבות הטראומטיות שפורטו בתצהירה של הנתבעת בהרחבה, גדלה זו אצל סבא וסבתא תוך שהם מגדלים מחנכים ודואגים לכל צרכיה" וכפי שציינתי התרשמתי גם מכנותה ואמינותה של הנתבעת. בנסיבות אלה איפוא אני דוחה את התביעה. אני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעת,לרבות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.
אמה של הנכדה סבלה מדיכאון שאחרי לידה, וכתוצאה מכך נפרדו הוריה ומאוחר יותר אף התגרשו. תקופה קצרה לאחר הלידה, עזבה אימה של הנתבעת את הארץ ושבה לחיות בארץ מוצאה ארצות הברית. גם אביה של הנתבעת לא גידל אותה וכמעט שלא היה בקשר עימה, כיוון שלטענת הנכדה הוא נישא והקים משפחה חדשה, ואשתו סירבה שיהיה בקשר עם הנתבעת. בנסיבות אלה איפוא, גודלה הנתבעת על ידי סבתה התובעת, אשר היתה לה כאם.
על רקע זה נקשרו נפשה של הסבתא והנכדה בעבותות אהבה, כלשון השופטת, והסבתא הבטיחה לצוות לה בצוואתה דירה. הנתבעת מוסיפה כי סבתה אמרה לה כי היא נתונה ללחצים מצד שני בניה של הסבתא (הם דודיה של הנתבעת) שחזרו והסתבכו בעסקיהם, ולפיכך חזרה בה ולא ציוותה לנתבעת בצוואתה דירה, אלא ציוותה רכושה בשווה לילדיה ותחת זאת, לטענת הנכדה, הבטיחה לה עזרה כספית ואכן נתנה לה 20,000 ₪ במזומן וכן העברה כספית לחשבונה בסך 180,000 ₪ - אלה העברות הכספים נשוא התביעה.
הנכדה טענה בהגנתה, כי הסבתא היתה מודעת להסתבכותם החוזרת ונשנית של בניה בעסקיהם, וחששה כי לא תוכל לממש את הבטחתה לעזרה כספית לנתבעת, שכן נאלצה לעזור לבניה, ולפיכך החליטה לתת את המתנה הכספית כאמור.
הנכדה טענה כי כחלוף מספר שנים, הסבירה לה סבתא את הקשיים הכספיים של בניה, אשר הסתבכו בחובות עתק "והינם על סף פשיטת רגל". לטענתה של הנכדה, סבתה אמרה לה "שאינה יכולה לשאת את לחציהם של הבנים ואת מצוקתם, הסבתא ביקשה מפ. למעשה להשיב את סכום המתנה על מנת שתוכל להעביר סכום זה לבניה, כדי להחלץ מהמצוקה הכספית הקשה אליה שוב נקלעו הילדים. תחת זאת הבטיחה לה הסבתא כי תכתוב צוואה ובה תנחיל לה את דירת המגורים...".
הנכדה הוסיפה כי בהיותה מודעת למערכת היחסים התלותית של הסבתא בבניה, וללחץ שמפעילים הבנים כלפי הסבתא, חששה כי ברבות הימים אולי יצליחו שוב ללחוץ על הסבתא לבטל את כוונתה זו לכתוב צוואה, בהבינה כי "היא במצב נורא בו אין להיתמך ובן משפחה עלי אדמות" – לא הסכימה להשבת המתנה.
עוד טענה הנכדה כי "לידתה של תביעה זו בלחץ ואיומים מצד בניה של התובעת להשיב המתנה שקיבלה מהתובעת. יודגש כי אלמלא הלחצים שהיו מופעלים על התובעת מצד בניה – כלל לא היתה מוגשת תביעה זו...".
השופטת ציינה כי כאשר מדובר על העברה בלא תמורה בין "קרובים קרובים", קיימת חזקה לכאורה כי אכן ניתנה מתנה ועל הטוען שלא כך פני הדברים, לשכנע את בית המשפט שלא ניתנה מתנה.
השופטת ציינה כי בדיקת עדותה של הסבתא אף היא מצביעה על פירכות וסתירות רבות ואחרי דין ודברים החליטה השופטת לקבל את גרסתה של הנכדה, "אני מקבלת גם את טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיה כי גירסתה של הנתבעת כי הכספים ניתנו לה במתנה הינה אמינה והגיונית "ומתיישבת עם המציאות כפי שהיתה, מכורח הנסיבות הטראומטיות שפורטו בתצהירה של הנתבעת בהרחבה, גדלה זו אצל סבא וסבתא תוך שהם מגדלים מחנכים ודואגים לכל צרכיה" וכפי שציינתי התרשמתי גם מכנותה ואמינותה של הנתבעת. בנסיבות אלה איפוא אני דוחה את התביעה. אני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעת,לרבות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.