בבית הקברות העתיק בצפת, נערכה בסוף השבוע שעבר אזכרה לעשרים וחמישה מתושבי העיר, שנרצחו באסון מעלות. האסון התרחש ביום שלישי כ"ג באייר תשל"ד, ובו נרצחו על ידי מחבלים שלושה מתושבי מעלות, 22 תלמידים מצפת, ושלושה מבוגרים שהתארחו בו.

הטבח החל כשחוליית מחבלים, כולם ערבים-ישראלים מארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין", חדרה לישראל משטח לבנון, נכנסה לבית משפחת כהן במעלות ורצחה את בני הזוג כהן ואת בנם בן ה-4. לאחר מכן החוליה השתלטה על מבנה בית הספר "נתיב מאיר" במעלות, ולקחה כבני ערובה 105 תלמידים ו-10 מורים מבית הספר התיכון הדתי בצפת, ששהו בבית הספר במסגרת פעילות גדנ"ע. המחבלים דרשו לשחרר 20 מחבריהם הכלואים בישראל, ואיימו להרוג את בני הערובה. מועד פקיעת האולטימאטום נקבע לשעה 18:00 באותו יום.

ראשי מערכת הביטחון לא סטו מהעיקרון של אי כניעה לפיגוע מיקוח, ולכן הורה שר הביטחון, משה דיין, על חילוץ בני הערובה. רבע שעה לפני פקיעת האולטימטום פרץ כוח של סיירת מטכ"ל לבית הספר על-מנת לחסל את המחבלים. כל המחבלים אכן חוסלו, אך קודם לחיסולם טבחו המחבלים ב-22 ילדים (בהם אח ואחות) ו-3 מבוגרים מקרב בני הערובה, וכן פצעו 68. גם לכוחות צה"ל נגרמו נפגעים, ובהם הרוג אחד (רב"ט סלויאן זרה).

תוצאותיה הקשות של פעולת החילוץ נבעו מכשלים מבצעיים אחדים:

· ירי הצלף שתפקידו היה לפתוח את פעולת החילוץ בחיסול המחבל במסדרון, פצע אותו קל.

· אחד החיילים בצוות הפורץ השתמש על דעתו ובניגוד לתוכנית הפריצה ברימון זרחן שגרם לעשן רב ובילבל את הכוח הפורץ.

· מפקד החוליה הפורצת, סרן עמירם לוין, טעה בקומה וגרם לחוליה לאבד שניות יקרות.

· החייל שהיה אמור לטפס על "סולם גנבים" שעשה חברו ולהגיע לחלון החדר שבו התבצרו המחבלים עם בני הערובה, לא ביצע את תפקידו מסיבה שלא בוררה עד היום.

רצף הכשלים גרם לכך שבמשך זמן רב מדי מתחילת פעולת החילוץ היו שלושה מחבלים בחיים, ויכלו לטבוח בנערים.

פעולת המחבלים הפכה לאחד האירועים הטראומטיים בתולדות המדינה. במיוחד נחרת בזיכרון תצלום שבו נראה אחד הלוחמים נושא בזרועותיו את אחותו הפצועה.

פעולת טרור זו, יחד עם פעולות נוספות באותה עת, נחשבת לזרז שגרם להקמתם של המשמר האזרחי והיחידה המשטרתית ללוחמה בטרור (הימ"מ).



אור ליום שני כ"א באייר בשעה עשר בערב, חדרו לישראל מאזור זרעית שבגבול הצפון שלושה מחבלים מארגונו של נאיף חוואתמה. על כביש מעונה הם תקפו טנדר שהסיע פועלות מכפר אתא לכיוון פאסוטה, אחת הפועלות נהרגה ואחרות נפצעו. נהג הטנדר נפצע אף הוא אך המשיך בנסיעה.

בחצות וחצי אור ליום שני נמסרה הודעה על הפיגוע למשטרה ולפיקוד צפון. חוליות צבא סרקו את הסביבה אך לא איתרו את המחבלים. בבוקר יום שני, שעות אחדות אחר-כך, יצאו 102 תלמידים מכיתות ט-י"א בבית הספר הממלכתי בצפת לטיול שנתי. ביום שבו טיילו התלמידים בגליל המערבי שמע מפקד הטיול, המורה לגדנ"ע יונה אמרוסי על חדירת המחבלים. הוא ביקש וקיבל אישורים ממשטרת עכו להמשיך לטייל בתנאי שהתלמידים לא ירדו מהכבישים הראשיים.ב-17:00 הגיעו המטיילים ומלוויהם למעלות והתארגנו ללינה בבית הספר "נתיב מאיר". הבנים התארגנו ללינה בפרוזדור הקומה הראשונה והבנות בפרוזדור הקומה השנייה.



ב-3:30 נכנסו שלושת המחבלים לבית מספר 134 הנמצא בשולי העיירה מעלות. הם נתקלו בפורטונה כהן בת ה-35 שהחזיקה בבנה אלי בן ה-4, ורצחו אותם.

מיד אחר כך רצחו את האב ז'וז'ו בן ה-45 ופצעו את הבת. רק התינוק החירש אילם יצחק כהן שהיה בן שנה וחצי לא הרעיש ולכן גם לא נפגע. המחבלים יצאו מהבניין לכיוון בית הספר "נתיב מאיר", הם לא ידעו שבאותו הזמן לנים במקום יותר ממאה תלמידים.



ב 4:00 יצא לעבודתו פועל הנקיון שמעון קדוש, כשהגיע לאזור בית הספר פגש שלושה אנשים ובירך אותם לשלום, במהלך חילופי הדברים בעברית ובערבית שאלו אותו על הדרך לבית הספר. לאחר מכן ירו בו ופצעו אותו. דקות ספורות אחר כך הגיעו המחבלים אל המורה פנחס וקנין, שישן במכונית שליוותה את המטיילים. הם דרשו ממנו באיומי נשק את המפתחות לרכב, אך מרוב לחץ ובלבול הוא לא מצא אותם. וקנין צעק למורה ציון כהן שיפתח את מנעול השער.

אחד המחבלים נשאר בקרבת דלת הכניסה, והשניים האחרים עלו לקומות הראשונה והשנייה שבהן ישנו התלמידים.

אחד מהם העיר את הבנים וריכז אותם בסוף המסדרון, השני עשה זאת בקומה השנייה והוריד את הבנות לקומה הראשונה שם התרכזו כולם.

באותן שניות התעורר אחד המלווים, החייל גבי אלפסי שישן בקומת הקרקע, הוא הבין מה קורה ונמלט אל מחוץ לבניין מאחורי גבו של המחבל ששמר בקומת הקרקע. אחותו שולה נשארה שבויה בבניין.



המורה וקנין טיפס במדרגות כשהוא צועק:"מחבלים ! כל מי שיכול שיברח". רוב התלמידים חשבו שזאת מתיחה אבל הבינו מה קורה ברגע שנשמעו קולות ירי. מספר תלמידים ומלווים הספיקו לברוח ע"י קפיצה מחלון אחת הכיתות- 17 תלמידים סך הכול, עם התלמידים נמלטו חייל, שני מורים, הרב, ונהג האוטובוס.

המחבלים ראו את ההימלטות והחליטו לרכז את כל התלמידים בכיתה אחת. 85 תלמידים בגילאי 15-17, שתי חובשות, ושני מורים, זה מניין בני הערובה. המחבלים מלכדו את הכיתה, את חדר המדרגות והמסדרון. הדרישה שלהם היתה שחרור 20 מחבלים מבוקשים והטסתם לדמשק. שעת הגג נקבעה ל-18:00 ולא - הם יפוצצו את בית הספר על יושביו.

במהלך הבוקר הוטסו למעלות במסוקי יסעור עשרות לוחמים מסיירת מטכ"ל בפיקודם של סא"ל גיורא זורע שהיה מפקד הסיירת ורס"ן עמירם לוין סגנו. את שר הביטחון משה דיין הדרישות לא עניינו, לא הייתה לו שום כוונה לשאת ולתת עם המחבלים, הוא אמר ללוחמים: "כשתהיה לכם הזדמנות- תדפקו אותם".



המלווים הבוגרים של התלמידים לא תפקדו- דווקא חלק מהתלמידים הם אלה שגילו יוזמה, תושייה וקור רוח. המנהיג שהתגלה שם היה יעקב קבלה מכיתה י"א, נער שקט ומופנם אשר בשעות השבי הקשות התגלו בו כוחות נפש יוצאי דופן. הוא הרגיע את חבריו, העז לבוא בדרישות למחבלים, דאג לאספקת מים ומזון לכיתה ואף דיבר במגפון עם אנשי השב"כ.



ב-11:00 החל "טקס" מבעית, מדי חצי שעה נבחרו 5 תלמידים אשר הועמדו בשורה מול חלון הכיתה, נופפו לשלום ומאחוריהם נורה צרור יריות לכיוון הריצפה.



ב 14:00 שודרה ברדיו הידיעה שממשלת ישראל החליטה להיכנע לדרישה לשחרור האסירים, ידיעה אשר שימחה את המחבלים ואת בני הערובה. התלמידים אף מחאו כפיים, כאשר ראו את המחבלים מנתקים את פתילי ההשהיה מהמטענים אשר הוטמנו בכיתה ובבניין.



במקביל לפעולות המדיניות נערכה סיירת מטכ"ל לקראת מבצע החילוץ.

זורע מפקד היחידה תדרך את לוחמיו ופיצל אותם למספר כוחות.

שלוש חוליות צלפים תפסו את מקומן: חוליה אחת נערכה מדרום לבניין, משקיפה על החלון שבו עמד אחד המחבלים. אחד הצלפים בחוליה הזאת היה י' מנהלל - בכיר הצלפים ביחידה. שתי חוליות נוספות נערכו מצפון לבניין מול חלונות הכיתה.

קצין מהיחידה שהיה בשטח ציין כי רובי הצלפים היו מדגם לא משוכלל- רובים לא מתאימים ותחמושת לא מתאימה, כדבריו.

עמירם לוין מונה כמפקד כוח הפריצה העיקרי, מוקי בצר (שהיה ממקימי שלדג מאוחר יותר) מונה למפקד כוח פריצה נוסף שתפקידו היה להגיע ליד החלונות של הכיתה ולהרוג את המחבלים.

אל הכוח של לוין הצטרף אלוף פיקוד הצפון רפאל איתן. הכוח עשה איגוף גדול מסביב לבניין וכך גם הכוח של בצר. שני הכוחות הגיעו ללא התגלות של המחבלים.



בינתיים נבחנו עוד מספר אפשרויות לחילוץ אך כולן נפסלו- כניסה מהגג וניסיון לצליפה מרחוק היו חלק מהן.



הכוחות הפורצים המשיכו להמתין לפקודת הפריצה, המתנה אשר ארכה כמעט 5 שעות.

בבית הספר המחבלים החלו לגלות סימני מתח ועצבנות, ואחד מהם ראה חייל משקיף על החלון- ירה בו והרגו, החייל ההרוג היה רב"ט סלויאן זרה בן 20 מחצור.

המחבלים זכרו היטב את פעולת "סבנה" שארעה שנתיים קודם לכן ונזהרו לא ליפול בפח - הם לא הסכימו לחלק מהדברים שביקשו מהם והזהירו מניסיון להוליך אותם שולל. ב-15:15 אישרה הממשלה למשה דיין להורות על פעולה צבאית. הרמטכ"ל מוטה גור החליט לעכב את הפעולה עד 16:30.

תוכנית הפעולה הסופית כללה ירי צלפים וכניסה מהירה של כוח הפריצה העיקרי בפיקוד עמירם לוין. אחרי עוד מספר עיכובים, שנבעו מידיעה אשר התבררה כלא נכונה על כך ששגרירי רומניה וצרפת בדרכם למקום על מנת לשכנע את המחבלים לשחרר את בני הערובה, פקד מוטה גור על פתיחת המבצע. השעה הייתה 17:15, 45 דקות לפני פקיעת האולטימטום. גיורא זורע עדכן מייד את כל החוליות.

כל הכוחות נדרכו ועשו הכנות אחרונות לקראת הפריצה שאמורה להתחיל בירי צלפים. כוח הפריצה של עמירם לוין החל בפריצה, הלוחמים נכנסו לחדר המדרגות ופתחו בירי. הלוחמים המשיכו לכיוון הכיתה ובדרך נתקלו באחד המחבלים אשר ירה לכיוונם ופצע שלושה לוחמים. החוליה השנייה המשיכה ואז התפוצץ רימון זרחן שזרק אחד הלוחמים ונוצר מסך עשן. הבעיה עם עשן של רימון זרחן היא שזה עשן דחוס מאוד, אי אפשר לראות דרכו וגם לנשום.

מישהו תיאר את מה שאירע בתוך העשן - "חיילים רצים כמו בוקים". בגלל העשן הם פספסו את הפנייה לקומה הראשונה ועלו בטעות לקומה השנייה, ממש בכניסה לקומה השנייה הם הבינו שטעו וחזרו למטה. הטעות גרמה לעיכוב של כ 7-15 שניות.

בזמן הזה הספיק המחבל שנפצע בכתף לרצוח את התלמיד יעקוב קבלה אחרי שקבלה נאבק בו וניסה לנטרל אותו.

אותו מחבל המשיך לירות לעבר התלמידים והוא זה שאחראי על רוב הפגיעות בהם.

עקב הצפיפות בכתה- 85 תלמידים ב 48 מ"ר, כמעט כל הכדורים פגעו ו 22 תלמידים נהרגו, 18 בנות 4 בנים.



החיילים בינתיים חיסלו את שאר המחבלים אך הזמן היקר שאבד עקב הטעות בכניסה לקומה וההחטאה של הצלף גרמו לאבידות הרבות.



הטעויות של סיירת מטכ"ל:

1. הצלף י' נכשל ולא הצליח להרוג את המחבל זיאד רחים.

2. בקרב כל הכוחות היה חוסר בהירות לגבי מתן ההוראה לפתיחה באש ותחילת המבצע.

3. הכוח הפורץ ירה צרורות במהלך הכניסה לבניין בצורה בלתי מבוקרת, ירי אשר סיכן חלק מהתלמידים.

4. סרן צ' ל' טעה וזרק רימון זרחן על המחבל. הרימון החטיא וגרם למסך עשן מחניק אשר עיכב את ההתקדמות.

5. רס"ן עמירם לוין טעה בקומה וגרם לעיכוב של 7-15 שניות.

6. היה היסוס לגבי המשך הריצה לכיתה עקב מסך העשן שנוצר.

7. אי הבנה בשרשרת הפיקוד בין מפקד היחידה לבין מוקי בצר אשר פיקד על החוליה שהיתה אמורה לטפס אל חלון הכיתה.

8. נגרם עיכוב גדול בפריצת הכוח מהחלון משום שהם הופתעו מעיתוי תחילת הפעולה. הם פרצו לכיתה רק לאחר רוב הירי.



אסון מעלות מוגדר עד היום ככישלון הצורב ביותר של היחידה.



ואלה שמות ההרוגים:



יוסף (ז'וז'ו) כהן נולד בטוניס בשנת תרפ"ט, ועלה לישראל בשנת תשי"ז והתיישב בעיר מעלות שבגליל העליון. בשנותיו הראשונות במעלות, עבד כיתר תושבי העיר בעבודות יזומות. בהמשך התקבל לעבודה בקיבוץ סאסא, שם עבד עד שנת תשל"א. משנת זו ואילך עבד במשתלת הפרחים של קיבוץ כברי, אף הוא בגליל, בחלקו המערבי.

יוסף היה נשוי לזפינה-פורטונה,שנולדה בשנת תרצ"ט, ואביהם של שלושה ילדים: בייה, אלי ויצחק. יוסף ומשפחתו נודעו ביישובם כאנשים שעמלו קשה לפרנסתם, ושידעו ליהנות מתוצר עמלם.

סמוך לשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, הגיעו המחבלים לעיר, אחרי שהרגו בדרך תושבת מפסוטה, והחלו לדפוק על דלתות הבתים, בתקווה שמישהו יפתח להם את הדלת.

בהגיעם לבית משפחתו של יוסף, משפחת כהן, הצליחו המחבלים לפרוץ את הדלת. זפינה, אשתו, מיהרה להסתיר את בנה התינוק, יצחק, מתחת למיטה. מייד לאחר מכן נורו למוות יוסף, זפינה ובנם בן הארבע, אלי. הבת הגדולה, בייה, נפצעה מהירי פצעים קשים ונזקקה לאשפוז ממושך. רק יצחק, שהוסתר בתחילת האירוע בידי אמו, לא נפגע מן הירי.



יוסף , פורטונה ואלי ילדם, נקברו בבית העלמין במעלות, זה לצד זה.





מלכה אמרוסי בת 15 בת מאיר ושושנה, נולדה בב' באייר תשי"ט, בצפת. הייתה תלמידה במגמת תפירה בתיכון דתי בעירה. היא נפצעה אנושות מהירי, הובהלה לבית חולים בצפת, שם הוצא מראשה כדור של תת מקלע עוזי (נשק שהיה ברשות לוחמי סיירת מטכ"ל ולא המחבלים). מבית החולים בצפת היא הועברה לבית חולים רמב"ם בחיפה, אך בדרך נפטרה מפצעיה. הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.



רחל אפוטה בת 16 בת חנינה וניסים, נולדה בצפת בכ"א בטבת תשי"ח.למדה בבית ספר תיכון, בכיתה י', וציוניה הטובים העידו על חריצותה ועל תבונתה. נערה תמירה וחייכנית, שתמיד עזרה ברצון לזולת והתחבבה על כל מכריה. הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.



שרה בן שמעון בת 16 בת משה ומרים, נולדה בב' באדר תשי"ח בצפת. היא גדלה במשפחה ובה 12 ילדים. למדה בבית הספר הממלכתי-דתי כי"ח ובתיכון הממלכתי-דתי בצפת. אהבה אמנות וספורט, והייתה פעילה בחברה ובעזרה לזולת. הותירה אחריה הורים ו- 11 אחים ואחיות. הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בצפת.



תמר דהן בת 16 בת מכלוף וגזילה, נולדה בי"ח בתשרי תשי"ט בצפת. נערה יפת תואר בעלת כישורים רבים. ספורטאית מצטיינת שזכתה במדליות על הישגיה. בעלת כושר משחק, כשרון חיקוי ומעל לכל בעלת שאיפות גבוהות. בעלת חוש צדק מפותח והאמת הייתה בשבילה דרך חיים. חלמה ללמוד משפטים ולהיות עורכת דין.הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.



יוכבד דיעי בת 15 בת יוסף (שישף) ומרים, נולדה בי' באלול תשי"ט בצפת. הייתה אחת מעשרת ילדי משפחת דיעי. התחנכה בבית הספר הממלכתי-דתי "בירב" והמשיכה לתיכון דתי בעירה. הוריה המבוהלים של יוכבד חיפשו אותה בין רשימות הפצועים, אך ללא הועיל. לרווחתם, שמה לא הופיע ברשימת ההרוגים. הם עברו בין 21 גופות התלמידים המתים ולא זיהו את בתם. ואז נמסר להם שיש עוד נערה, חסרת הכרה ופצועה בצורה אנושה. הייתה זו יוכבד. כעבור 10 ימים, בג' בסיוון תשל"ד, נפטרה יוכבד מפצעיה.הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.



יפה כהן בת 17, בת יהודה וסבירסה, נולדה בח' בתמוז תשי"ז בצפת. אחות יחידה לארבעה אחים: ג'רי, מרדכי, צבי ושמעון.בעלת עיניים כחולות כשמיים וגם בעלת יופי פנימי. למדה בכיתה י"א במגמת תפירה בביה"ס התיכון העירוני-דתי בצפת. הייתה תלמידה מסודרת מאד. בחדרה אהבה לתפור, ללמוד ולכתוב ביומנה האישי. אהבה לעזור לחברותיה והייתה סקרנית להכיר חברים חדשים ולטייל. הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.



רינה כהן בת 17 בת דני ורחל, נולדה בה' בניסן תשי"ז בצפת. למדה בבית הספר היסודי האר"י בצפת והמשיכה לתיכון הדתי. בעת האירוע הייתה תלמידת כיתה ט'. רינה, אחת מבין חמשת ילדי משפחת כהן, הייתה בת למופת להוריה ותלמידה שקדנית. הייתה יד ימינם של הוריה ועזרה בכל עבודות הבית. הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.



שושנה כהן בת 16 בת משה ואסתר, נולדה בד' בסיוון תשי"ח בצפת. למדה בבית ספר יסודי ממלכתי דתי והמשיכה לתיכון דתי. היא הייתה תלמידת כיתה ט'. הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.



יעקוב לוי בן 17 בן אליהו ומסעודה, נולד בי"ח בחשוון תשי"ח בצפת. גדל בעיר עם שמונה אחים ואחיות.

למד בבית הספר היסודי אגודת ישראל והמשיך לתיכון המזרחי בצפת. אהב לעסוק בשעות הפנאי בספורט ובנגרות. הרבה להתנדב לעזור לאביו בעבודתו. הובא למנוחות בבית העלמין בצפת.



דוד ויהודית מדר בני 15 בני יקוטה וסאסי, דוד נולד בעיר ג'רבה בתוניס בחג השבועות תשי"ט. בגיל חמש עלה לארץ עם הוריו ואחיו חיים, יהודית, מנחם, אסתר וינון. המשפחה התיישבה בצפת, ודוד למד בבית ספר יסודי ובתיכון מקיף דתי בעיר. בכיתה ט' דוד כבר היה מדריך לסייף בתנועת הנוער בני עקיבא בעירו.

אחרי האירוע סיפרו ניצולים כי דוד יכול היה לברוח, אך העדיף להישאר ולחפש את אחותו, עד הסוף הטרגי.הותיר הורים, אחות ושלושה אחים. הובא למנוחות בבית העלמין בצפת, לצד אחותו יהודית שמתה איתו.



יהודית נולדה בעיר ג'רבה בתוניס בו' באדר תשט"ז. בגיל שמונה עלתה לארץ עם הוריה ואחיה. למדה בבית ספר יסודי ובתיכון מקיף דתי בעיר.הייתה תלמידה מצטיינת והרוח החיה בין חברותיה, אהבה לעזור לכל ילדי קרוביה בלימודיהם. בשעות הפנאי עסקה יהודית הרבה בתפירה ולמעשה תפרה לעצמה את רוב בגדיה. מלבד לימודיה בבית הספר למדה גרפיקה ידנית ורכשה מקצוע. בת 18 שנים במותה. הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת, לצד אחיה דוד שמת איתה. שבוע אחרי הירצחה הגיעה לידי הורי יהודית תעודת הגמר שלה מקורס הגרפיקה שלמדה.



שרה מדר בת 16, בת מכלוף ויסמינה, נולדה בצפת בכ' באדר ב' תשי"ט. הייתה תלמידת כיתה ט' בבית הספר התיכון שבעיר.ספרו עליה שהיא הייתה הרוח החיה, המעודדת, המנהיגה, גם בשעותיה האחרונות.

הוריה ואחיה התגאו בכישרונותיה הרבים של בת הזקונים המחוננת. בקיאה בתנ"ך ואהודה על הכל.

הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.



לילי מורד בת 17 בת ניסים והלן, נולדה בג' בחשוון תשי"ח בצפת. בת למשפחה של שמונה אחים ואחיות, שהתגוררה בחצור הגלילית. מכיתה ד' ועד כיתה ח' למדה בפנימיית ויינגרטן בירושלים בגלל המצב הכלכלי הקשה בבית ואח"כ בבית ספר תיכון עמל בצפת במגמת תפירה. אהבה לשיר, לרקוד ריקודי-עם, לעסוק בספורט ולקרוא. גם בשעות הקשות, המשיכה לילי להושיט עזרה לחברים במצוקה, ולא חיפשה הזדמנות לברוח ולהציל את חייה. אחת הבנות הקיאה ולילי ביקשה מהמחבל להניח לה להביא מים לחברתה. המחבל הורה לה לרדת למטה ולהביא מים, אך התרה בה שאם לא תחזור - יהרוג את חברתה. לילי ביצעה בנאמנות את המשימה. בפרסומים בתקשורת לאחר אירוע הדמים, היא כונתה "אנה פרנק מחצור הגלילית", שכן לילי השאירה יומן דמים - קרטון וופלה מוכתם בדם עליו כתבה ותיארה את השעות הקשות, מסמך יחיד במינו. הובאה למנוחות בבית העלמין בחצור הגלילית.



צביה מור יוסף בת 15, בת תקוה ויעקב, נולדה בי"ד בסיוון תשי"ט בצפת. הייתה תלמידת התיכון הדתי המקיף בעיר. הותירה אחריה הורים. הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת, בחלקת ילדי מעלות.



יוכבד מזוז בת 16, בת יהודה ומתוקה, נולדה בצפת בכ"ו בסיון תשי"ח. מאד ללמוד ספרות ואמנות. הייתה פעילה בגדנ"ע, חברותית ונכונה תמיד לעזור לזולת. הותירה אחריה הורים ושבעה אחים ואחיות. הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת, בחלקת ילדי מעלות.

לאחר מותה נולדה אחותה הצעירה, שנקראה על שמה - יוכבד.



אילנה נאמן בת 17, בת מוריס-משה (מאיר) וצביה, נולדה בג' באלול תשי"ז, בצפת. בת למשפחה של תשעה אחים ואחיות. למדה בבית ספר יסודי ובתיכון ממלכתי-דתי. משפחתה הקרובה והמורחבת הייתה מגובשת והקנתה לה ערכים, שליוו אותה במהלך חייה. ייחסה חשיבות רבה ללימודים, ובד בבד, מצאה זמן להיות פעילה בספורט ובגדנ"ע. הייתה מקובלת מאוד על חבריה וחברותיה. אהבה לבוא לעזרת תלמידים מתקשים. מייד לאחר שנלקחו כבני ערובה, האיצה אילנה באחותה רונית לקפוץ מהחלון ולהינצל. רונית אכן קפצה והצילה את חייה, ואילו אילנה החליטה להישאר ולא לנטוש את חבריה. היא נהרגה בירי המחבלים.הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת, בחלקת ילדי בית הספר שנפלו במעלות.



יונה סבג בן 17 בן דג'יריה ודוד, נולד בצפת בכ"ט בסיוון תשי"ז ולו תשעה אחים ואחיות. היה תלמיד בית ספר תיכון בעיר, בכיתה י'. ציפה לסיום הלימודים ולגיוסו לצה"ל, ורצה לשרת כצנחן.

יונה אהב לזמר פיוטי שבת וקטעי חזנות, ומשפחתו הענפה נהגה להאזין לפיוטיו מדי שבת וחג. הוא אהב מאד את מקצוע הנגרות, ותכנן לעסוק בו בעתיד.הותיר הורים ותשעה אחים ואחיות. הובא למנוחות בבית העלמין בצפת.



שרה סופר בת 15, בת תוגה ורינה, נולדה בד' באב תשי"ט בצפת. הייתה אחת מעשרה ילדים, ששימשה יד ימין של אמה ועזרה לטפל ולגדל את אחיה הקטנים. כבר מגיל צעיר הייתה עקרת בית קטנה.

תמיד הייתה מוקפת חברות לרוב, ושרה, חברה בלב ובנפש, הייתה מוכנה לעשות עבורן מעל ומעבר.

שרה ושתיים מחברותיה היו צמודות ועודדו אחת את השנייה בשעות הקשות. בשלב מסוים, אחת החברות קפצה מהחלון והצליחה להימלט. לפני בריחתה, ניסתה לשכנע את שתי החברות להצטרף אליה. שרה, שהייתה אתלטית, לא חששה לקפוץ, אבל החברה שלישית חששה ושרה החליטה לא להפקיר אותה ולהישאר איתה. נאמנותה לחברתה עלתה לה בחייה.שרה נורתה בליבה ופונתה לבית-החולים, שם נפטרה מפצעיה.הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת, בחלקת ילדי הפיגוע במעלות.



מיכל סיטרוק בת 16 בת חנה ואלברט, נולדה בישראל בד' בחשוון תשי"ט. התגוררה ביישוב חצור הגלילית שבגליל העליון, מצפון לראש-פינה, והייתה תלמידת תיכון בצפת, בכיתה י'.מיכל נפצעה קשה, ומתה מפצעיה כעבור זמן קצר, לפני שהספיקו לפנותה.הותירה משפחה והובאה למנוחות בבית העלמין שבחצור הגלילית.



אביבה סעדה בת 15, בת מזל ונסים, נולדה בישראל בכ' באייר תשי"ט. גדלה והתחנכה ביישוב אליפלט, למדה בבית הספר "החיד"א" ובתיכון הדתי בצפת. אביבה הייתה אחותם של חיים, אמנון, דליה, יעל, שי, שרון ואביב. במהלך החילוץ, בטרם הספיקו החיילים לפגוע במחבלים, פתחו המחבלים באש תופת על הילדים והטילו לעברם רימונים. 22 מתלמידי בית הספר נהרגו ועשרות רבות נפצעו. אביבה נהרגה במקום.

אביבה הייתה בת 15 במותה. הותירה הורים, אחים ואחיות. הובאה למנוחות בבית העלמין באליפלט.



יעקוב קבלה בן 17, בן ניסריה ויוסף, נולד בי"ט בסיון תשי"ז. גר עם משפחתו בצפת והיה תלמיד כיתה י"א בבית ספר תיכון בעיר. תכנן להתגייס לחיל האויר בתום לימודיו. היה נער שקט וצנוע. פעל רבות להקמת מועדון נוער דתי באזור מגוריו ובשעות הפנאי שלו עסק בריקוע נחושת.

רבים מחבריו חייבים לו את חייהם. ברגעיו האחרונים ידע לנסוך עוז ואומץ רוח בחבריו, ואף הציל חלק מהם בגופו עד לנפילתו. תכונה זו הפתיעה את מכריו כי אופיו היה שקט, צנוע ונחבא אל הכלים אך פנימיותו הסתירה משהו שנתגלה במלא עוצמתו בשעות האחרונות.

הותיר הורים ואחים. הובא למנוחות בבית העלמין בצפת.



אילנה תורג'מן בת 15 בת יוסף ורוחמה, נולדה בי"ב באלול תשי"ט, בצפת. בת למשפחה ברוכת ילדים של שבעה אחים ואחיות. הייתה תלמידת כיתה י' בבית ספר תיכון בצפת, והובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.



סלויאן-שמואל זרה, בן מוריס ואסתר ז"ל. נולד ביום ד' בסיון תשי"ג בטוניס. בהיותו כבן שנה עלתה המשפחה לארץ והשתקעה בעכו, שם סיים את שמונה שנות לימודיו היסודיים בבית-הספר 'בית- יעקב'. גילה נטיות למקצוע הנגרות, וכבר בגיל צעיר הרכיב חפצים מעץ, מרהיבים ביופיים. כשנה למד בבית-הספר 'פילדלפיה' במגמת נגרות, אך מחמת התנאים החומריים בבית נמנע ממנו להמשיך את לימודיו, והוא נאלץ לצאת לעבודה. עבד במקומות אחדים, מהם בקרית-הפלדה ובבית-החרושת 'שטראוס'.

באייר תשל"א, חל מועד גיוסו לצה"ל ולאחד הטירונות הוצב לחיל- ההספקה. סיים קורסים לנהגות ותפקד כנהג למשא כבד במרחבי-סיני. אחרי-כן הועבר לבסיס-הובלה בצפון. התקשר עם בחירת-לבו פרלה, נשא אותה לאישה, והם הקימו את ביתם בעכו. נולדה להם בת. על סלויאן העיקו הקשיים החומריים, אשר משפחתו הצעירה הייתה נתונה בהם. אף-על-פי כן, השתדל לקיים את חובותיו הצבאיות כהלכה. זכה מן הממונים עליו להערכה: "חייל טוב וממושמע".



סלויאן כבר עמד ערב השחרור מן הצבא הסדיר והוא קווה כי יוכל מעתה להביא שלוה ורוחה למשפחתו. והנה כחודש ימים לפני המועד נקלע אל זירת ההתקפה הרצחנית של חולית-המחבלים על העיירה מעלות, בה נפלו קרבן שישה-עשר תלמידים ומשפחה בת שלוש נפשות. בקרב זה נפל סלויאן והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבנהריה. השאיר אחריו אישה ובת, אם ואב, שנפטרו אחרי נפילת בנם, שני אחים ושתי אחיות.



מפקדו של סלויאן כתב למשפחה השכולה: "סלויאן ז"ל שירת ביחידתנו כאפסנאי ומילא את תפקידו בהצטיינות, בנאמנות ובמסירות. שימש דוגמה אישית לחבריו, היה מסור, אחראי ומוכן לעזור בכל-עת לכל-אחד".



הכתבה שצילמה הטלוויזיה הישראלית על ההלוויה של החללים בצפת המחישה את הפער בין רבדים שלמים בחברה הישראלית דאז. שר הביטחון דרש הלוויה בעלת מאפיינים ממלכתיים וכתוצאה מכך נמנע מהמשפחות לצפות בתהליך הקבורה. המראות של בני המשפחות שנמנעה מהם הגישה לשורת הקברים והם מנסים לפרוץ את שורת אנשי הביטחון, יראו היום הזויים לחלוטין. נטען אז שהרשויות לא היו נוהגות כך במידה והחללים היו בני אזורים או רבדים אחרים.



יהי זכרם ברוך



לפני שנים אחדות ביקש אבו-מאזן, היום ראש הרשות הפלשתינאית, לבקר בעיר הולדתו, צפת.



ראש עיריית צפת, ישי מימון, מניצולי הטבח במעלות הודיע אז כי ידאג לחסום בגופו את אבו מאזן, במידה שזה יחליט לממש את רצונו להגיע לבקר בעיר. מימון אמן אז כי "לעולם לא אשכח את חלקו בפיגוע במעלות. האיש הוא רוצח עם דם יהודים על הידיים, המתכסה בתחפושת של שוחר-שלום. אני אהיה הראשון לחסום את כניסתו של הטרוריסט המתועב הזה. חשוב שבעם ישראל ידעו עם מי אנחנו מבקשים לעשות שלום. הוא יותר גרוע מערפאת".

"הייתי תלמיד כיתה י"א ואחי היה תלמיד כיתה י'", שיחזר מימון. "ההתרעה על חולייה המסתובבת בשטח הובילה אותנו לישון בבית הספר נתיב-מאיר שבמעלות. איש לא חשד כי החוליה שתחדור לשטח ישראל תגיע גם לשם ותרצח בדם קר 22 תלמידים".

מימון, שהוחזק יחד עם חבריו כבן ערובה, וניהל את המשא ומתן בין החוטפים לבין כוחות הביטחון, לא ישכח עד יום מותו את מאורעות אותו היום. "אני עדיין שומע את הדי היריות ואת זעקותיהם של חבריי".



"זה אותו אבו מאזן הטרוריסט, שהיום מבקש לבקר בעיר שקברה אז 22 מילדיה. הדם של חבריי עוד זועק מהאדמה".

לפני כעשר שנים ביקש אבו מאזן לבקר בצפת ונתקל בהתנגדותם של התושבים, שהתאספו להפגנת מחאה סוערת בכניסה לעירם, ואף קראו: "בדם ואש את אבו מאזן נגרש". השיירה של אבו מאזן שינתה את מסלול הביקור המתוכנן ונסעה לחיפה, שם קיבל את פניו ראש העיר דאז, עמרם מצנע. אבו מאזן אמר אז למצנע: "בעוד שנתיים נראה שלום מלא בכל האזור".