בלב פועם מהתרגשות צעד חיימקה בדרך לאניפולי. בראשו התרוצצו מחשבות רבות שהמשותף לכולן היה שהינה או-טו-טו כל חייו משתנים. שבועות ארוכים צועד הוא ברגל בתקוה כי בן דודו זושא יוכל לחלץ אותו מהעוני העמוק אליו שקע. את זושא הוא לא ראה שנים רבות, מאז שהיה ילד קטן. לאחרונה שמע כי הוא הפך לר' זושא וכי הוא אחד מחשובי הצדיקים. "בטח יש לו הרבה כסף וישמח מאוד לעזור לבן דודו" חשב חיימקה בליבו.
כשהגיע לאניפולי מצא בקלות את ביתו של ר' זושא. מצבה הרעוע של הדלת השבורה לא בישר טובות... לאחר שנכנס נדהם לראות בית עלוב, ריק לחלוטין. אישתו של ר' זושא קיבלה את פניו בפנים דאוגות. "תסלח לי שאיני יכולה לסייע לך" היא אמרה, ונגבה דמעה, "אבל המצב כל כך קשה, אין לי אפילו מה לתת לילדים לאכול". "ואיפה ר' זושא"? שאל חיימקה, "בבית המדרש" ענתה.
רץ חיימקה לבית המדרש ומצא שם את ר' זושא יושב וקורא תהילים בשמחה עצומה. "ר' זושא, איך אתה יכול להיות בכזו שמחה בזמן שכל משפחתך יושבת ובוכה?" התפרץ חיימקה לעברו. ענה לו ר' זושא בנחת "בני משפחתי סומכים עלי שאביא להם פרנסה, ואני רק בשר ודם – ולכן יש להם סיבה לבכות. אבל אני סומך על רבש"ע, ולכן אני שמח"!