בעז שבו, מתנדב במד"א ירקון מזה 20 שנה, מסביר מדוע העביר את הימים האחרונים בשדרות "העזרה לאחרים היא התרפיה האמיתית שלי". אשתו רחל ז"ל ושלושת ילדיו של שבו נרצחו בחדירת מחבל לביתם שביישוב איתמר לפני כחמש שנים.
"הייתי בדרך הביתה מהעבודה" הוא משחזר את מאורעות הלילה הנורא מכל "הספקתי לדבר עם אשתי רחל על הקניות לקראת שבת ובמחסום צבאי שנפרס לא רחוק מהישוב שמעתי על מחבל שהתבצר בבית באיתמר. הייתה לי תחושת בטן שזה הבית שלי. זו הרגשה שאי אפשר לטעות בה. כשהגעתי הביתה ראיתי שצדקתי, הבית היה מכותר בכוחות הבטחון והתנהל ביניהם למחבל שהיה עדיין בבית חילופי אש כבדים והחברים שלי ממד"א עומדים וממתינים לחלץ את הפצועים. כשהבנתי כמה גרוע המצב עמדתי שם ורק התפללתי שמישהו ייצא בחיים, כדי שיהיה בשביל מה לקום בבוקר. אחר כך גיליתי ששניים מילדי הבוגרים, עטרה ויריב, הספיקו להימלט מהכניסה הראשית בזמן שהמחבל פרץ מהדלת האחורית לבית והתחיל לירות לכל עבר. עמדנו שלושתנו בחוץ וחיכינו".
אחרי זמן מאד ארוך של צפייה מתוחה ומורטת עצבים, הצליחו כוחות צבא להרוג את המחבל והחלו בהוצאת הפצועים וההרוגים, משפחתו של בעז, מן הבית שהפך למרחץ דמים. קודם הוציאו את עשהאל, אז בן 9. הוא נפצע קשה ורגלו נקטעה עד הברך. אחר כך הוציאו את אביה, אז בת 14, שאף היא נפצעה באורח קשה. מסוק פינה אותם לבית החולים.
"ואז עמדנו שם וראינו איך מוציאים אחת אחת את הגופות. אשתי, והאמא האהובה של הילדים, רחל ואת נריה (15), צבי (12) ובן הזקונים שהיה רק ילד בן 5, אבישי. אחר כך כמובן באו הלוויות, השבעה, ואז נשארנו כדי להתמודד, עם ילדים שאבדה להם אמא ואבדו להם אחים, רדופי פחדים וסובלים מטראומה גדולה, עם ילד קטוע רגל וכמובן עם הגעגועים והאובדן הפרטיים שלי. אנשים שאלו אותי – איך אתה קם בבוקר. התשובה היא – איך שאתה בוחר. הייתה לי התלבטות" הוא משתף "האם להמשיך להתנדב במד"א או לא - אבל החלטתי להרים את הראש ולהמשיך הלאה - ולהמשיך הלאה זה אומר גם במד"א. כי גיליתי שהנתינה שלא על מנת לקבל היא התרפיה האמיתית שלי. עוד שסעדתי את עשהאל בתהליך השיקום הארוך בבית החולים ברגע שהתקבלה הקריאה על הפיגוע באלנבי ללא היסוס או חרטה יצאת מיד למקום ככונן. במלחמת לבנון השנייה התנדבתי במשך שלושה וחצי שבועות רצוף בתחנות מד"א שהיו בקו האש וספגו קטיושות".
כשדמעות בעיניו מספר בועז את הרגע שבו הוא שאל את ילדיו אם הם מסכימים שהוא ייעדר מהבית ויתנדב במלחמה במד"א "תלך לסייע לאנשים שעזרו לנו בזמן הפציעה" השיבה בתו. בועז ממשיך ומספר מדוע הגיע לשדרות " בהתחלה פנו אלי כדי לאייש את האמבולנסים המתגברים את מד"א אשקלון. השבתי להם שאני מתנדב רק בעין הסערה וכך הגעתי למד"א שדרות ויצא לי לצערנו לטפל בכמה נפגעים במהלך הימים האחרונים. אבל להתנדבות שלי יש גם ערך מוסף. בגלל שאני עברתי את כל מה שעברתי, אני יכול לעזור לאנשים האלה שנפגעים בשדרות, כי אני מבין מה עובר עליהם. אני יכול לדבר איתם בגובה העיניים, לא כמו פסיכולוג או כמו עובד סוציאלי, לא בתיאוריה. אני שמח מאד שהייתי שם משך הימים האחרונים ועזרתי לאנשים" אומר בעז "ואני מקווה שתהיה לי האפשרות הטכנית לנסוע לשם שוב ולעזור ככל האפשר".
"עמדתי בשני יעדים שקבעתי לעצמי אומר בועז בסיפוק רב. האחת הילדים קיבלו ממני את כל צרכיהם כאבא ואמא, למדתי לכבס, לנקות ולבשל. והשנייה הוכחתי לטרור ולמחבל שעם כל הכאב הכבד והאובדן הקשה מנשוא הוא לא הצליח לגדוע את השושלת המשפחתית שלי ושני ילדי יריב ועטרה נישאו לאחרונה ולפני עשרה ימים נולדה לי נכדה ראשונה, הקרויה 'אורי" ועל פניו נמתח חיוך גדול של ניצחון כשהוא מראה את תמונת נכדתו בטלפון הנייד.