ו' בסיוון על פי דעת החכמים הוא יום שבו נאמרו לישראל עשרת הדברות. במעמד זה דיבר אלוקים עם משה, תוך שהעם נוטל חלק באירוע. "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם". מעמד זה הוא מעמד מכונן בהיבטים רבים, אציין מעט מהם.
עד כה בתהליך יציאת מצרים שמע ה' את נאקתם, זכר את בריתו עם האבות, ואף הבטיח להיות להם לאלוקים. תהליך זה היה רווי ב"אהבת חינם", כאהבת אב אל בנו. בשלבים אלו עדיין לא אמר האלוקים לעם מהי צפייתו מהם. בהקשר זה ניתן לראות במעמד בהר סיני מעין מפגש של תיאום צפיות, הקב"ה בפעם הראשונה אומר לעם - מה הוא רוצה מהם, והעם מבין לאן פניו מועדות. אמירה זו יש בה מידה של אמון -הנה אני מייעד אתכם לדברים משמעותיים, יש בו גם מידה של הדדיות - אני מקרב אתכם, ואתם שותפים בעמדה של אחריות להיות חלק מן התהליך.
המעמד היה משמעותי לא רק מבחינת תוכנו, אלא גם בצורתו.
קודם המעמד מתארת התורה את ההכנות אליו "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה". ההר כולו היה עשן "מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ", קול השופר החזק מאד, ועד "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". תגובת העם לכל אלו הייתה בשקיקה לעלות אל ההר.
התיאור של משה אליהם יהיה במילים הבאות: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם (כ', יח).
אלא שקרבה גדולה זו, פנים נוספות לה.
בעקבות המעמד יתהפכו היוצרות, והעם מבקש ממשה "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת".
היפוך זה קשור לעובדה שהמעמד היה גבוה, ושבאמת העם היה עדיין במקום אחר לגמרי.
לא במקרה השם שלו זכה היום הוא "יום מתן תורה". לא יום קבלת תורה. הסיבה: יום זה הוא יום שבו נפגשו ישראל עם השמים בטהרתם, הקב"ה הרים אותם למקום גבוה מאד, נתן להם תורה, אבל כבר תוך כדי המעמד, ועוד יותר לאחר מכן מתברר שאין להם עדיין כלים בכדי באמת להיות במקום הזה.
השלב הבא יהיה בעבודת העגל, הנסיונות הרבים שניסה העם את משה, והסטוריה ארוכה שעדיין רחוקה מלהגשים את הייעוד הגדול שהיה במעמד הר סיני.
בהקשר זה החוויה האישית שלי ביום זה היא בחזרה אל נקודת הראשית של המפגש שלנו עם הקב"ה, חזרה המעוררת געגועים אל השמים הטהורים והבהירים שהיו באותו מעמד, אל העננים שהוסרו לרגע, אל עולם שכולו טוב.
נאמר דבר על עשרת הדברות.
כפי שהערתי, עשרת הדברות מגלמות את הצפייה של הקב"ה מאיתנו. לא צפייה נקודתית, אלא משהו שנוגע לתשתית הזהות שלנו כעם.
עשרת הדיברות הן מעין תשתית לתורה כולה. החלק הראשון בהם עוסק בעמידה שלנו מול הקב"ה. החל ב'אנכי ה', לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ועד השבת המעידה על שייכות הבריאה אליו (או על יציאת מצרים בללוחות השניים). החלק השני מעמיד אותנו כמחויבים לבנייה נכונה של המערכת האנושית, החל בכיבוד ההורים דרך המוסר החברתי, ועד הצווי על ליבו של האדם שלא לחמוד את רכושו של חבירו.
מדרש יפה מופיע ב'במדבר רבה' פרשה ח' – בשעה בה נתן הקב"ה את התורה עמדו מלכי העמים וכששמעו את הדברות הראשונות לא התפעלו בטענה שגם הם כמלכים דורשים דרישות דומות. כששמעו את הדיבר 'כבד את אביך ואת אמך' עמדו מכיסאותיהם והודו לה'. הסיבה - בעולם המושגים שלהם מלך דורש שיהיו נאמנים אליו, ואף דורש מחיקה של כל נאמנות אחרת מול נאמנות זו. 'כל הנאמן למלך כופר באבותיו'. התפעלותם מן התורה הייתה בתביעתה מן האדם נאמנות לאבותיו, ויותר מכך - נאמנות לבני אדם, ולבנייתה של חברה מוסרית נקייה וצודקת.
כאן המקום גם להתפעל מן החיבור שחיברו חז"ל את היום אל מגילת רות, ואל מלכות דוד. קישור זה אינו מובן מאליו. הסיבה: יום מתן תורה הוא חזרה אל נקודת הראשית במפגש שלנו עם התורה.
המפגש שלנו עם בית דוד הוא הפוך. מפגש עם מי שעתיד להיות המוציא לפועל של גאולת העם וגאולת העולם. בניגוד לתורה היורדת מן השמים, דוד מגלם את מי שדרכו הייתה בצמיחה מלמטה, צעד אחרי צעד, שלב אחרי שלב.
יש כאן חכמה גדולה של החכמים להצמיד סוף מעשה אל המחשבה תחילה, לבוא אל היום שבו אנחנו מתפעלים מן הגודל שבאינסוף, ולהצביע על הדרך המובילה אותנו להגשמתה.
עד כה בתהליך יציאת מצרים שמע ה' את נאקתם, זכר את בריתו עם האבות, ואף הבטיח להיות להם לאלוקים. תהליך זה היה רווי ב"אהבת חינם", כאהבת אב אל בנו. בשלבים אלו עדיין לא אמר האלוקים לעם מהי צפייתו מהם. בהקשר זה ניתן לראות במעמד בהר סיני מעין מפגש של תיאום צפיות, הקב"ה בפעם הראשונה אומר לעם - מה הוא רוצה מהם, והעם מבין לאן פניו מועדות. אמירה זו יש בה מידה של אמון -הנה אני מייעד אתכם לדברים משמעותיים, יש בו גם מידה של הדדיות - אני מקרב אתכם, ואתם שותפים בעמדה של אחריות להיות חלק מן התהליך.
המעמד היה משמעותי לא רק מבחינת תוכנו, אלא גם בצורתו.
קודם המעמד מתארת התורה את ההכנות אליו "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה". ההר כולו היה עשן "מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ", קול השופר החזק מאד, ועד "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". תגובת העם לכל אלו הייתה בשקיקה לעלות אל ההר.
התיאור של משה אליהם יהיה במילים הבאות: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם (כ', יח).
אלא שקרבה גדולה זו, פנים נוספות לה.
בעקבות המעמד יתהפכו היוצרות, והעם מבקש ממשה "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת".
היפוך זה קשור לעובדה שהמעמד היה גבוה, ושבאמת העם היה עדיין במקום אחר לגמרי.
לא במקרה השם שלו זכה היום הוא "יום מתן תורה". לא יום קבלת תורה. הסיבה: יום זה הוא יום שבו נפגשו ישראל עם השמים בטהרתם, הקב"ה הרים אותם למקום גבוה מאד, נתן להם תורה, אבל כבר תוך כדי המעמד, ועוד יותר לאחר מכן מתברר שאין להם עדיין כלים בכדי באמת להיות במקום הזה.
השלב הבא יהיה בעבודת העגל, הנסיונות הרבים שניסה העם את משה, והסטוריה ארוכה שעדיין רחוקה מלהגשים את הייעוד הגדול שהיה במעמד הר סיני.
בהקשר זה החוויה האישית שלי ביום זה היא בחזרה אל נקודת הראשית של המפגש שלנו עם הקב"ה, חזרה המעוררת געגועים אל השמים הטהורים והבהירים שהיו באותו מעמד, אל העננים שהוסרו לרגע, אל עולם שכולו טוב.
נאמר דבר על עשרת הדברות.
כפי שהערתי, עשרת הדברות מגלמות את הצפייה של הקב"ה מאיתנו. לא צפייה נקודתית, אלא משהו שנוגע לתשתית הזהות שלנו כעם.
עשרת הדיברות הן מעין תשתית לתורה כולה. החלק הראשון בהם עוסק בעמידה שלנו מול הקב"ה. החל ב'אנכי ה', לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ועד השבת המעידה על שייכות הבריאה אליו (או על יציאת מצרים בללוחות השניים). החלק השני מעמיד אותנו כמחויבים לבנייה נכונה של המערכת האנושית, החל בכיבוד ההורים דרך המוסר החברתי, ועד הצווי על ליבו של האדם שלא לחמוד את רכושו של חבירו.
מדרש יפה מופיע ב'במדבר רבה' פרשה ח' – בשעה בה נתן הקב"ה את התורה עמדו מלכי העמים וכששמעו את הדברות הראשונות לא התפעלו בטענה שגם הם כמלכים דורשים דרישות דומות. כששמעו את הדיבר 'כבד את אביך ואת אמך' עמדו מכיסאותיהם והודו לה'. הסיבה - בעולם המושגים שלהם מלך דורש שיהיו נאמנים אליו, ואף דורש מחיקה של כל נאמנות אחרת מול נאמנות זו. 'כל הנאמן למלך כופר באבותיו'. התפעלותם מן התורה הייתה בתביעתה מן האדם נאמנות לאבותיו, ויותר מכך - נאמנות לבני אדם, ולבנייתה של חברה מוסרית נקייה וצודקת.
כאן המקום גם להתפעל מן החיבור שחיברו חז"ל את היום אל מגילת רות, ואל מלכות דוד. קישור זה אינו מובן מאליו. הסיבה: יום מתן תורה הוא חזרה אל נקודת הראשית במפגש שלנו עם התורה.
המפגש שלנו עם בית דוד הוא הפוך. מפגש עם מי שעתיד להיות המוציא לפועל של גאולת העם וגאולת העולם. בניגוד לתורה היורדת מן השמים, דוד מגלם את מי שדרכו הייתה בצמיחה מלמטה, צעד אחרי צעד, שלב אחרי שלב.
יש כאן חכמה גדולה של החכמים להצמיד סוף מעשה אל המחשבה תחילה, לבוא אל היום שבו אנחנו מתפעלים מן הגודל שבאינסוף, ולהצביע על הדרך המובילה אותנו להגשמתה.