בסופה של פרשת בהעלותך אנו קוראים שני סיפורים שמהם ניתן ללמוד על חופש הביטוי ועל כוחה של ביקורת ציבורית כלפי המנהיגות הרוחנית והדתית של העם.
הסיפור הראשון הוא סיפורם של אלדד ומידד המתנבאים במחנה. המפרשים מדגישים שהביקורת כלפיהם נובעת דווקא בגלל שהדברים נאמרו 'במחנה', דהיינו בפומבי, בפני המחנה כולו. אלדד ומידד מתנבאים ומודיעים לעם שהנה משה מת ולא הוא שיוביל את העם אל תוך ארץ ישראל אלא דווקא יהושע הוא שיהיה המנהיג.
יהושע נזעק וקורא למשה 'כלאם'. הוא דורש לכלוא אותם כי פגעו בכבודו של משה רבנו ועוררו בעם רגשות מרד. תשובתו של משה לדרישה הזו היא: הלוואי שכל עם ישראל היו נביאים.
משה קובע באמירה הזו שהאמת צריכה להיאמר גם אם היא כואבת, פוגעת ופומבית. משה דוחה את דברי תלמידו שבא להגן על כבודו שלו.
הסיפור השני הוא סיפורה של מרים. ה'חתם סופר' ומפרשים נוספים קובעים שלא מקרית היא הסמיכות הזו. הביקורת של מרים, נביאה גדולה בזכות עצמה, אחות משה, מוצמדת לביקורתם של אלדד ומידד, אבל היחס הוא אחר לחלוטין.
ה'חתם סופר' מסביר שבדבריה על האישה הכושית של משה ביקשה מרים להמשיך את נבואתם של אלדד ומידד, ובעצם לבאר את דבריהם. היא בקשה לומר שאם אתם רוצים לדעת מדוע לא בניו של משה הם שמובילים את ישראל לארץ כנען ולא יהושע הרי שהסיבה היא בכך שאמם היא אישה כושית. הפגם שמביא להחלטת ה' להטיל את ההנהגה על יהושע דווקא מקורו לאמם של בני משה. בשל כך מודחת ממשה המנהיגות ומעברת ליהושע. זהו הסברה של מרים.
היחס לדבריה של מרים הנביאה שונה בתכלית מהיחס שלו זכו אלדד ומידד. על מרים מוטלת צרעת, כי על משה אי אפשר לדבר. לעומת זאת באשר לאלדד ומידד המדרש קובע שהם היו, בניגוד לכל דור המדבר, היחידים לבד מכלב ויהושע שנכנסו לארץ ונכללים בהנהגת ישראל. בעוד מרים מקבלת צרעת על ביקורתה, אלדד ומידד זוכים להיכנס ולארץ ולהנהגה.
זהו ההבדל הגדול בין עוון לשון הרע על כל חומרת עונשו לעומת הביקורת העניינית שמותר וצריך שתיאמר גם אם היא כואבת, ומזכה למנהיגות, לנבואה ולשכר.
ננצל את ההזדמנות הזו לברך את עורך הדין וורצברגר לרגל נישואי בנו הצעיר אמש - מזל טוב!