ועדת וינוגרד פירסמה את עדותה של שרת החוץ, ציפי לבני. בדבריה בפני הועדה הדגישה את יתרונות ההסכם עליו חתמה ישראל בתום המלחמה ואמרה: " עצם זה שצבא לבנון ירד דרומה ונמצא בדרום לבנון, זה היה מצב שלא היה בעבר וישראל ביקשה אותו וזה לא קרה. ממשלת לבנון לא קיבלה החלטה להוריד את הצבא שלה דרומה וכל החלק הדרומי של לבנון היה בעצם מה שאנחנו קוראים חזבאללה land. הכוחות הבין לאומיים נועדו לעזור בעצם לצבא לבנון לרדת דרומה, ובראייה שלנו של עלות ותועלת, ואני גם יכולה לחזור ולסקור את כל השיקולים שהיו בעד ונגד, התועלת הייתה גדולה מהעלות".



לבני הוסיפה ואמרה כי מבחינתה הצבתו של הכוח הרב לאומי בדרום לבנון אינו אלא מבחן בעיניה לגבי הצבת כוח דומה באזורי עימות אחרים: " אם אתה מסתכל על זה כמבחן, ביחס להמשך, ביחס לשאלה האם ישראל תרצה כוחות בין לאומיים כן או לא, במקומות אחרים, אז בעיני זה דווקא סוג של מבחן שאני מסתכלת עליהם עכשיו", אמרה.



מבחינתה, אגב, של שרת החוץ הצבת הכוח הרב לאומי מוכיחה את עצמה שכן "על בסיס הנתונים שיש לנו, הם (החיזבאללה) בכל זאת עוברים צפונה. הכוחות הבין לאומיים כן מתחילים להתנגש איתם", קבעה לבני.



עם זאת אומרת לבני כי לא כל האספקטים בסוגיה זו נבחנו והוכיחו את עצמם: " נושאים שאנחנו עדיין צריכים לעבוד עליהם, ואני עדיין לא רואה בזה סוף פסוק, זה יש 1701 קובעת אמברגו נשק לראשונה. לצערי הוא לא נאכף כפי שצריך וזה נושא שאנחנו צריכים עדיין לעבוד אתו מול הקהילה הבין לאומית, זה לא מספיק. . . . אמברגו נשק זה לא דבר שצה"ל יכול היה להביא אותו. זה בכל זאת תלוי רק בהחלטות בין לאומיות. אז הבחירה היא בעצם בחירה בין אופציות והערכת מצב לאותה נקודה".



באשר למועד בו החל המאמץ המדיני להגיע להפסקת אש אומרת השרה לבני כי "אני רציתי להתחיל את הפעילות המדינית מוקדם יותר. מאחר וזה לא קרה, אני לא יכולה להגיד בוודאות, שאם זה היה קורה, התוצאה הייתה אחרת". לדבריה כבר בתום היממה הראשונה, כשהבינה שהמכה הצבאית אינה אמורה להיות זו שתוביל לתוצאות מיידיות פנתה לראש הממשלה בדרישה לפתוח בהליך מדיני. " ביקשתי להיפגש כדי להתחיל בתהליך המדיני. בשלב הזה, . . . קיבלתי תשובה מראש הממשלה . . . שאני לא אדאג, שאני ארגע. אני בקשתי בכל זאת להיפגש, כדי לתכנן את היציאה המדינית. זה היה ביום חמישי. . . . מאחר ולא נקבעה לי פגישה עם ראש הממשלה, המפגש הבא שלנו היה ב-14 לחודש, אפרופו הדיון על מה שנקרא הד'אחיה בבירות".



בהמשך דבריה ממשיכה השרה ופורסת בפני חברי הועדה את ניסיונותיה לדחוק בממשלה ובראש הממשלה לפתוח בהליך מדיני אך לדבריה ללא הצלחה. השרה מוסיפה ומתארת את "ישיבת השביעייה" שלדבריה " בישיבה הזאת אני כבר מגיעה באיזה סוג של תחושה שפחות שומעים אותי, כי כשהתחלתי לדבר, אז ראש הממשלה בדיוק דיבר עם הרמטכ"ל או משהו, ואני עצרתי את דבריי, והוא אמר תתקדמי – תודה רבה, ואני אמרתי: אני לא סיימתי, אני מבקשת שתקשיב לי. ואז ראש הממשלה אמר: אני מקשיב לכל מילה ואפילו לכל ויברציה".



בהמשכה של העדות ממשיכה לבני ומתארת מצב בו ימים חולפים והיא אינה מליחה לקבוע דיון משמעותי עם ראש הממשלה בו תציב בפניו הצעות מדיניות כחלופות למלחמה." המצב שלי בתוך התקופה הזאת הוא כזה: אני בכל התקופה הזאת מנסה לשכנע את ראש הממשלה, שזה מה שצריך לעשות, שבעצם מה-12 ועד ה-23 אני לא, אין לי את ההזדמנות האמיתית לעשות את זה".

לדבריה על מנת לגבש קואליציה בינלאומית שתתמוך במהלכיה של ישראל הייתה נחוצה הפחתה מסוימת בפעילות הצבאית, אך לא ניתנה לה האפשרות המשמעותית והרצינית להציג דרישה זו לראש הממשלה".



עוד מתארת לבני בפני חברי הועדה ישיבה מאוחרת עם ראש הממשלה ובה לא מתאפשר לה לחלוק עמו ועם אנשיו את מסקנותיה בדבר הצורך בהצבת כוחות רב לאומיים. זאת לעיתים בשל מעורבות יתר של יועציו טורבוביץ' ותורג'מן, כך רומזת השרה. השרה רומזת להתנהלות בלתי תקינה כשאר רעיונותיה בדבר הצורך לבחון הצבת כוח רב לאומי הודלפה מישיבתה עם אולמרט ובמקביל פורסמה קביעתו ש"לא יקום ולא יהיה".



בהמשך דבריה אומרת השרה כי ככל שראש הממשלה הציב יעדים רבים ומורכבים יותר למלחמה הרי שהאפשרות לעבור מהאפיק הצבאי לזה המדיני הפכה להיות קשה יותר לביצוע. " כשמישהו ממקבלי ההחלטות, מההנהגה, לא משנה, אומר: נמשיך עד שיושגו היעדים, נמשיך עד שיוחזרו החיילים, אז ככל שעולה רף הציפיות, ככה יש יותר בעייתיות לצאת". לבני מוסיפה ואומרת כי "מבחינתי ב-12 לחודש ניתן היה להתחיל, אני בראייה שלי כשר חוץ, רציתי להתחיל להתכוונן ולראות גם מה אני יכולה לקבל ומה אני לא יכולה לקבל, ולהציע לקהילה הבין לאומית את אותן הצעות שהונחו, שכבר הוכנו במשרד החוץ יום אחרי פתיחת המבצע. אחר מכן, נקודות היציאה, הפסקה, רק הפסקה הופכות להיות בלתי אפשריות . . ."

לעיון בדו"ח לחץ כאן