"מוקדש לאבי ז"ל ולאלפי חולים ובני משפחותיהם, אשר נפגעו כתוצאה מזלזול, רשלנות, אדישות ועקשנות של רופאים, ובמיוחד לקורבנות "המתות החסד" הגלויות והסמויות, ולאלה החיים והבריאים שלגורלם אני חרד". במילים אלה פותח ד"ר אילן זמיר את ספרו 'ללא רחמים' ובו הוא מגולל במעין כתב אישום חמור נגד מערכת הרפואה בישראל את מה שהוא מגדיר כ"הצד האפל של הרפואה".
בספר מגולל ד"ר זמיר את מה שהוא רואה כסוד הכמוס ביותר ששומרת מדינת ישראל במרתפיה. "בשני דברים ישראל לא הודתה מעולם: ביכולתה הגרעינית ובקיומן של "המתות חסד" בין כותלי מוסדותיה הרפואיים. אולם בזה מסתיים הדמיון שבין השתיים, שכן היכולת הגרעינית ידועה ומפורסמת לכל, ואילו "המתות החסד" הן אחד הסודות השמורים ביותר במדינה". לדבריו בספרו " נחשפות פרשיות מזעזעות שהתרחשו בחדרי חדרים של בתי החולים הציבוריים, תחת מעטה כבד של סודיות רפואית. פרשיות שמעידות ש"המתות חסד" אכן מתקיימות בישראל, ושלא הכול שפיר ב"ממלכת הרפואה", בניגוד לתדמיתה המקצועית והמוסרית הטהורה".
"מטרת הספר להפר את דממת המוות השוררת סביב התופעה החמורה של "המתת החסד" הגלויה והסמויה, על ידי חשיפתם של מקרים מזעזעים שהתרחשו בין כותלי בתי החולים, ובכך לעורר את הציבור לפעול על מנת לעצור את התהליך האכזרי הזה, וגם לעורר את החולים ובני משפחתם שלא לסמוך על הרופאים בעיניים עצומות, ולהיות מעורבים יותר בתהליך הרפואי כדי שיגדלו סכויי הצלחתו". כך כותב זמיר בפתיח לספרו.
לכתיבת ספרו הגיע זמיר לאחר פטירת אביו, ולדבריו "כמי שחווה על בשרו את הרגשת חוסר האונים, שבאיבוד היכולת להשפיע על הצלת חייו של אבי בימיו האחרונים, וזכה ליחס מנוכר ומשפיל מצד הצוות הרפואי, יחס שמנע, לדעתי, את האפשרות להציל את אבי מן הטפול הכושל בו "זכה", ואשר הביא למותו הלא טבעי ובטרם עת, אני חש צורך ואף חובה לשתף את הציבור הרחב במה שקרה לי, ובודאי גם קרה וקורה לרבים אחרים המצויים במצבים דומים".
בספר עצמו מתאר זמיר מציאות קשה אליה הגיע לאחר איסוף עדויות מבני משפחה רבים של נפטרים קשישים שניתן היה להצילם, ובמציאת זו, הוא מאשים, רופאים אינם מעניקים לחולים טיפול אלמנטארי במה שהוא מגדיר כ'דחיפה אחרונה' אל מותם. יצוין כי כשהוא מתייחס לטיפול אלמנטארי הוא אינו מתייחס רק לתרופות אלא אף למזון שנמנע מהחולים המבוגרים. "המוטיב המרכזי החוזר על עצמו, בדייקנות מחרידה, בכל העדויות הנוגעות לחולה הסופני הקשיש, הוא כיצד חייו של החולה התקצרו מחמת טיפול תרופתי לא מספיק, או לא נכון, ולפעמים סתמי, בצרוף עם התעלמות של הצוות הרפואי מצרכיו", מספר זמיר בספרו.
כרופא המצוי בנבכי הרפואה השתאה זמיר לנוכח הטיפול אותו קיבל אביו ובעיקר לנוכח כמות המורפיום שניתנה לו ללא צורך, על פי הבנתו בתחילה ופי שהתברר לו מאוחר יותר. לאחר פטירת אביו דרש וקיבל את תיקו הרפואי ובו נדהם לגלות כי "בסיכום המחלה, שנכתב על שני דפים, היה כתוב, שעקב גילו המבוגר של החולה לא מגיע לו טיפול מלא אלא חלקי-סימפטומאטי בלבד". זמיר שואל בזעם: "הייתכן שהם התייחסו אל אבי כאל חורבה ישנה מטה ליפול, אשר לא שווה להשקיע בשיקומה, ורק מציבים תמוכות פה ושם, לקירות הרעועים והסדוקים, כדי לעכב את התמוטטותה הסופית?"
את סיפור ימיו האחרונים של אביו מציג זמיר באופן מרגש ופרטני כשהוא אנו פוסח גם על רגעים קשים ביותר מבחינתו. יהיה מי שיאמר שהמעורבות האישית שלו באירוע זה שהוביל אותו לכתיבת הספר, הופכת את הספר לבלתי אובייקטיבי בעליל. אולם עם זאת לא ניתן להתעלם מעדויות נוספות אותן ליקט זמיר לספרו עד שגיבש אותו לכתב אישום חריף נגד מערכת הבריאות בישראל, או לפחות כתמרור אזהרה לבני משפחות חולים אחרים.
סוגיה נוספת אותה תוקף זמיר בספרו היא סוגיית קידומם של רופאים. הוא קובע כי "כאשר קידומם של רופאים עומד על הפרק, אין מעריכים אותם על בסיס הידע שלהם, יושרם, מסירותם, חמלתם, אישיותם או כישורי ההוראה שלהם. מעריכים אותם על סמך רשימת פרסומיהם. בבית חולים אוניברסיטאי מקבלים רופאים אקדמיים את התפקידים הטובים ביותר ומפעילים את ההשפעה הרבה ביותר. כתוצאה מכך, כל רופא רוצה להיות איש אקדמיה. מדוע שיטריח את עצמו עם פציינטים? האות פ' אינה מציינת עוד פציינטים. פירושה פרסומים, פרופסורה, פרסטיז'ה, פוליטיקה... שלוש שנותי בהרווארד כעמית מחקר חידדו את רגישותי לשחצנות ולקשרים האישיים העומדים ביסוד פרסומים בכתבי עת רפואיים יוקרתיים".
בספר מגולל ד"ר זמיר את מה שהוא רואה כסוד הכמוס ביותר ששומרת מדינת ישראל במרתפיה. "בשני דברים ישראל לא הודתה מעולם: ביכולתה הגרעינית ובקיומן של "המתות חסד" בין כותלי מוסדותיה הרפואיים. אולם בזה מסתיים הדמיון שבין השתיים, שכן היכולת הגרעינית ידועה ומפורסמת לכל, ואילו "המתות החסד" הן אחד הסודות השמורים ביותר במדינה". לדבריו בספרו " נחשפות פרשיות מזעזעות שהתרחשו בחדרי חדרים של בתי החולים הציבוריים, תחת מעטה כבד של סודיות רפואית. פרשיות שמעידות ש"המתות חסד" אכן מתקיימות בישראל, ושלא הכול שפיר ב"ממלכת הרפואה", בניגוד לתדמיתה המקצועית והמוסרית הטהורה".
"מטרת הספר להפר את דממת המוות השוררת סביב התופעה החמורה של "המתת החסד" הגלויה והסמויה, על ידי חשיפתם של מקרים מזעזעים שהתרחשו בין כותלי בתי החולים, ובכך לעורר את הציבור לפעול על מנת לעצור את התהליך האכזרי הזה, וגם לעורר את החולים ובני משפחתם שלא לסמוך על הרופאים בעיניים עצומות, ולהיות מעורבים יותר בתהליך הרפואי כדי שיגדלו סכויי הצלחתו". כך כותב זמיר בפתיח לספרו.
לכתיבת ספרו הגיע זמיר לאחר פטירת אביו, ולדבריו "כמי שחווה על בשרו את הרגשת חוסר האונים, שבאיבוד היכולת להשפיע על הצלת חייו של אבי בימיו האחרונים, וזכה ליחס מנוכר ומשפיל מצד הצוות הרפואי, יחס שמנע, לדעתי, את האפשרות להציל את אבי מן הטפול הכושל בו "זכה", ואשר הביא למותו הלא טבעי ובטרם עת, אני חש צורך ואף חובה לשתף את הציבור הרחב במה שקרה לי, ובודאי גם קרה וקורה לרבים אחרים המצויים במצבים דומים".
בספר עצמו מתאר זמיר מציאות קשה אליה הגיע לאחר איסוף עדויות מבני משפחה רבים של נפטרים קשישים שניתן היה להצילם, ובמציאת זו, הוא מאשים, רופאים אינם מעניקים לחולים טיפול אלמנטארי במה שהוא מגדיר כ'דחיפה אחרונה' אל מותם. יצוין כי כשהוא מתייחס לטיפול אלמנטארי הוא אינו מתייחס רק לתרופות אלא אף למזון שנמנע מהחולים המבוגרים. "המוטיב המרכזי החוזר על עצמו, בדייקנות מחרידה, בכל העדויות הנוגעות לחולה הסופני הקשיש, הוא כיצד חייו של החולה התקצרו מחמת טיפול תרופתי לא מספיק, או לא נכון, ולפעמים סתמי, בצרוף עם התעלמות של הצוות הרפואי מצרכיו", מספר זמיר בספרו.
כרופא המצוי בנבכי הרפואה השתאה זמיר לנוכח הטיפול אותו קיבל אביו ובעיקר לנוכח כמות המורפיום שניתנה לו ללא צורך, על פי הבנתו בתחילה ופי שהתברר לו מאוחר יותר. לאחר פטירת אביו דרש וקיבל את תיקו הרפואי ובו נדהם לגלות כי "בסיכום המחלה, שנכתב על שני דפים, היה כתוב, שעקב גילו המבוגר של החולה לא מגיע לו טיפול מלא אלא חלקי-סימפטומאטי בלבד". זמיר שואל בזעם: "הייתכן שהם התייחסו אל אבי כאל חורבה ישנה מטה ליפול, אשר לא שווה להשקיע בשיקומה, ורק מציבים תמוכות פה ושם, לקירות הרעועים והסדוקים, כדי לעכב את התמוטטותה הסופית?"
את סיפור ימיו האחרונים של אביו מציג זמיר באופן מרגש ופרטני כשהוא אנו פוסח גם על רגעים קשים ביותר מבחינתו. יהיה מי שיאמר שהמעורבות האישית שלו באירוע זה שהוביל אותו לכתיבת הספר, הופכת את הספר לבלתי אובייקטיבי בעליל. אולם עם זאת לא ניתן להתעלם מעדויות נוספות אותן ליקט זמיר לספרו עד שגיבש אותו לכתב אישום חריף נגד מערכת הבריאות בישראל, או לפחות כתמרור אזהרה לבני משפחות חולים אחרים.
סוגיה נוספת אותה תוקף זמיר בספרו היא סוגיית קידומם של רופאים. הוא קובע כי "כאשר קידומם של רופאים עומד על הפרק, אין מעריכים אותם על בסיס הידע שלהם, יושרם, מסירותם, חמלתם, אישיותם או כישורי ההוראה שלהם. מעריכים אותם על סמך רשימת פרסומיהם. בבית חולים אוניברסיטאי מקבלים רופאים אקדמיים את התפקידים הטובים ביותר ומפעילים את ההשפעה הרבה ביותר. כתוצאה מכך, כל רופא רוצה להיות איש אקדמיה. מדוע שיטריח את עצמו עם פציינטים? האות פ' אינה מציינת עוד פציינטים. פירושה פרסומים, פרופסורה, פרסטיז'ה, פוליטיקה... שלוש שנותי בהרווארד כעמית מחקר חידדו את רגישותי לשחצנות ולקשרים האישיים העומדים ביסוד פרסומים בכתבי עת רפואיים יוקרתיים".