ד"ר חיים (צ'ילי) שלם מעפרה מספר על הקרב בו השתתף בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים לפני 40 שנה. בנוסף הוא מספר על פגישה מרגשת שהייתה לו במקום הקרב עם אדם מיוחד 25 שנה אחרי המלחמה. סיפור ראשון בסדרה.
כשפרצה המלחמה כבר הייתי מגויס ליחידת המילואים שלי (יחידה 55 בפיקודו של מוטה גור) אלו היו המילואים הראשונים שלי למעשה השתחררתי משירות סדיר חודש לפני כן. הייתי חבר קיבוץ עלומים וגויסנו לאחר שנאצר סגר את מיצרי טיראן. התכנון היה שנצנח בסיני אך מכיוון שהיינו עתודה מטכ"לית וחוסיין התחיל במלחמה שלא כצפוי בירושלים, כל הקו העירוני הופגז מרמת רחל ועד הר הצופים וסנהדריה ביום הראשון של המלחמה, עזבנו את המצנחים ואת כל ההכנות ועלינו לירושלים. השתתפתי בקרב המפורסם ביותר והקשה ביותר ושגבה את הקורבנות הרבים ביותר שזה הקרב גבעת התחמושת. מאז זה מלווה אותי 40 שנה וסביר להניח שעד יומי האחרון זה יראה לי כזכות הגדולה.
השעה הייתה 2:15 לאחר חצות של יום שלישי לפנות בוקר, כ"ז באייר, מיד שנכנסנו בתחילת הקרבות, יורם אלישיב המ"מ צווה על מאיר מלמודי המ"כ לקחת את הכוח ולשתק את האש שנורתה עלינו לאחר שהתגלינו, למעשה התגלינו כתוצאה מכך שירינו על ג'יפ טולאר שנשרף כמדורת ל"ג בעומר ולאור המדורה הזאת רצנו לתוך התעלות כדי להתחיל, כשנכנסו לתוך התעלות היה ברור שצריך לשתק את האש כדי להתקדם. המ"מ אמר למאיר מלמודי לקחת את החיילים שלו ולשתק את האש מאיר הוציא איתו שלושה חיילים, לא עברו כמה שניות כל הארבעה על הרצפה, שלושה הרוגים ופצוע אחד. בין ההרוגים גם מאיר עצמו. זה היה למעשה חלק "רגיל" מכך שבמשך השעות הקרובות נפלו רבים וטובים.
לפני 15 שנה כשמלאו 25 שנה לאיחוד ירושלים הדרכתי קבוצה של כ-30 אנשים, לא הכרתי אף אחד מהם והתחלתי להדריך אותם, אחרי שסיפרתי את הסיפור הזה עם מאיר מלמודי, בתחנה הבאה בן אדם כבן 75 שאל אותי "אני יכול לשאול אותך שאלה?", אמרתי שכן, "אתה רואה את השעון שלי?", אמרתי לו כן אך בליבי הייתה לי אי הבנה מה הקשר של השעון עכשיו? הוא אמר לי "אתה מוכן לראות מה השעה?" לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אמרתי לילד שעמד לידו לראות מה השעה אצלו ושנמשיך בסיור. הילד אמר שהשעה 2:30 אך האסימון עדיין לא נפל לי. ואז האיש המבוגר אמר משהו בקול רועד אבל בוטח, כשאני נזכר מה הוא אמר השערות שלי סומרות למרות שסיפרתי את הסיפור כבר מאות פעמים מאז. הוא אמר "אני אבא של מאיר מלמודי, צה"ל הביא לי דבר אחד את השעון, השעון נעצר על השעה 2:30 וזה מה שיש לי מהבן".
אז האסימון נפל אצלי והבנתי את המשמעות של המושג הורים שכולים, לראות את האבא ולהבין שהזמן עמד מלכת אצלו, הוא הולך לישון ב-2:30 וכשהוא קם השעה 2:30 ולכל מקום שהוא הולך השעה 2:30, זה היה מבחינתי שיעור חשוב מאוד.
בחזרה לקרבות - כמעט בסוף הקרב, ב-7:00 בבוקר כשגמרו להפציץ, אמרו לנו לנוח בתעלות ההיקפיות, היה אסור לעמוד, אחד הקצינים שניסה לראות מה קורה ונעמד ב-10:00 בבוקר ונהרג מאש צלפים לאחר שהקרב נגמר. בשעה 8:00 הודיעו לנו שאנחנו יכולים לאכול במקום בישיבה ואני חשבתי שאם אפשר לאכול אז אני יכול להתפלל, הייתי דתי יחידי שם, לפני המלחמה זכרתי מה אמר הרב נריה בשיחה שלו לקראת יום כיפור "חייל יהודי שיוצא לקרב קח איתך תפילין", דחפתי את התפילין של ראש ויד בנפרד לתוך התיק שלי וכך היו לי תפילין. הוצאתי את התפילין , הריח של המוות בתוך התעלה היה נורא ואיום ההרוגים שכבו בפנים, אי אפשר היה לפנות אותם, הריח היה איום כי היה חם מאוד ועברו שלוש שעות מאז שהם נהרגו, התלבטתי אם מותר להתפלל במקום כזה. אמרתי לעצמי אין לי את מי לשאול, אני צריך לעשות מה שאני חושב, חשבתי שאני צריך להתפלל תפילת הודיה על כך שאני חי וקיים מול המוות והקרב הקשה שעברנו וכך התפללתי בקצרה בישיבה. אז הגיע חייל שלא הכרתי מפלוגה אחרת שעשה איזו שליחות בריצה, הוא שאל אותי מה אתה עושה אמרתי לו כולם אוכלים אז אני מתפלל, הוא עשה תנועה שהוא מבין ואז הבנתי שאולי גם הוא גם רוצה אמרתי לו בוא תניח תפילין רד לתעלה ואכן הוא הניח תפילין. לאחר מכן הוא קיבל צל"ש על הפעולות שלו במבצע הזה, קוראים לו יהודה קנדל, ביתו נהרגה יחד עם בעלה בפיגוע קשה לפני כמה שנים בכרמי צור.
חוויה נוספת שזכורה לי היה החוויה האדירה של מסדר הסיום בהר הבית, כל החיילים ורוב הפצועים היו שם, על אלונקות, מחוברים לאינפוזיה, קטועי ידיים ורגליים וסמויי עיניים עמדו במסדר עם הרב גורן והרב הראשי ועם האלוף עוזי נרקיס ועם מוטה גור, עמדנו ושרנו את התקווה על הר הבית ממש.
כשפרצה המלחמה כבר הייתי מגויס ליחידת המילואים שלי (יחידה 55 בפיקודו של מוטה גור) אלו היו המילואים הראשונים שלי למעשה השתחררתי משירות סדיר חודש לפני כן. הייתי חבר קיבוץ עלומים וגויסנו לאחר שנאצר סגר את מיצרי טיראן. התכנון היה שנצנח בסיני אך מכיוון שהיינו עתודה מטכ"לית וחוסיין התחיל במלחמה שלא כצפוי בירושלים, כל הקו העירוני הופגז מרמת רחל ועד הר הצופים וסנהדריה ביום הראשון של המלחמה, עזבנו את המצנחים ואת כל ההכנות ועלינו לירושלים. השתתפתי בקרב המפורסם ביותר והקשה ביותר ושגבה את הקורבנות הרבים ביותר שזה הקרב גבעת התחמושת. מאז זה מלווה אותי 40 שנה וסביר להניח שעד יומי האחרון זה יראה לי כזכות הגדולה.
השעה הייתה 2:15 לאחר חצות של יום שלישי לפנות בוקר, כ"ז באייר, מיד שנכנסנו בתחילת הקרבות, יורם אלישיב המ"מ צווה על מאיר מלמודי המ"כ לקחת את הכוח ולשתק את האש שנורתה עלינו לאחר שהתגלינו, למעשה התגלינו כתוצאה מכך שירינו על ג'יפ טולאר שנשרף כמדורת ל"ג בעומר ולאור המדורה הזאת רצנו לתוך התעלות כדי להתחיל, כשנכנסו לתוך התעלות היה ברור שצריך לשתק את האש כדי להתקדם. המ"מ אמר למאיר מלמודי לקחת את החיילים שלו ולשתק את האש מאיר הוציא איתו שלושה חיילים, לא עברו כמה שניות כל הארבעה על הרצפה, שלושה הרוגים ופצוע אחד. בין ההרוגים גם מאיר עצמו. זה היה למעשה חלק "רגיל" מכך שבמשך השעות הקרובות נפלו רבים וטובים.
לפני 15 שנה כשמלאו 25 שנה לאיחוד ירושלים הדרכתי קבוצה של כ-30 אנשים, לא הכרתי אף אחד מהם והתחלתי להדריך אותם, אחרי שסיפרתי את הסיפור הזה עם מאיר מלמודי, בתחנה הבאה בן אדם כבן 75 שאל אותי "אני יכול לשאול אותך שאלה?", אמרתי שכן, "אתה רואה את השעון שלי?", אמרתי לו כן אך בליבי הייתה לי אי הבנה מה הקשר של השעון עכשיו? הוא אמר לי "אתה מוכן לראות מה השעה?" לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אמרתי לילד שעמד לידו לראות מה השעה אצלו ושנמשיך בסיור. הילד אמר שהשעה 2:30 אך האסימון עדיין לא נפל לי. ואז האיש המבוגר אמר משהו בקול רועד אבל בוטח, כשאני נזכר מה הוא אמר השערות שלי סומרות למרות שסיפרתי את הסיפור כבר מאות פעמים מאז. הוא אמר "אני אבא של מאיר מלמודי, צה"ל הביא לי דבר אחד את השעון, השעון נעצר על השעה 2:30 וזה מה שיש לי מהבן".
אז האסימון נפל אצלי והבנתי את המשמעות של המושג הורים שכולים, לראות את האבא ולהבין שהזמן עמד מלכת אצלו, הוא הולך לישון ב-2:30 וכשהוא קם השעה 2:30 ולכל מקום שהוא הולך השעה 2:30, זה היה מבחינתי שיעור חשוב מאוד.
בחזרה לקרבות - כמעט בסוף הקרב, ב-7:00 בבוקר כשגמרו להפציץ, אמרו לנו לנוח בתעלות ההיקפיות, היה אסור לעמוד, אחד הקצינים שניסה לראות מה קורה ונעמד ב-10:00 בבוקר ונהרג מאש צלפים לאחר שהקרב נגמר. בשעה 8:00 הודיעו לנו שאנחנו יכולים לאכול במקום בישיבה ואני חשבתי שאם אפשר לאכול אז אני יכול להתפלל, הייתי דתי יחידי שם, לפני המלחמה זכרתי מה אמר הרב נריה בשיחה שלו לקראת יום כיפור "חייל יהודי שיוצא לקרב קח איתך תפילין", דחפתי את התפילין של ראש ויד בנפרד לתוך התיק שלי וכך היו לי תפילין. הוצאתי את התפילין , הריח של המוות בתוך התעלה היה נורא ואיום ההרוגים שכבו בפנים, אי אפשר היה לפנות אותם, הריח היה איום כי היה חם מאוד ועברו שלוש שעות מאז שהם נהרגו, התלבטתי אם מותר להתפלל במקום כזה. אמרתי לעצמי אין לי את מי לשאול, אני צריך לעשות מה שאני חושב, חשבתי שאני צריך להתפלל תפילת הודיה על כך שאני חי וקיים מול המוות והקרב הקשה שעברנו וכך התפללתי בקצרה בישיבה. אז הגיע חייל שלא הכרתי מפלוגה אחרת שעשה איזו שליחות בריצה, הוא שאל אותי מה אתה עושה אמרתי לו כולם אוכלים אז אני מתפלל, הוא עשה תנועה שהוא מבין ואז הבנתי שאולי גם הוא גם רוצה אמרתי לו בוא תניח תפילין רד לתעלה ואכן הוא הניח תפילין. לאחר מכן הוא קיבל צל"ש על הפעולות שלו במבצע הזה, קוראים לו יהודה קנדל, ביתו נהרגה יחד עם בעלה בפיגוע קשה לפני כמה שנים בכרמי צור.
חוויה נוספת שזכורה לי היה החוויה האדירה של מסדר הסיום בהר הבית, כל החיילים ורוב הפצועים היו שם, על אלונקות, מחוברים לאינפוזיה, קטועי ידיים ורגליים וסמויי עיניים עמדו במסדר עם הרב גורן והרב הראשי ועם האלוף עוזי נרקיס ועם מוטה גור, עמדנו ושרנו את התקווה על הר הבית ממש.