"הגבורה העילאית היא גבורה מתמשכת לא מעשה של רגע בו אדם שם נפשו בכפו לזמן קצר חמש דקות שעה יממה אלא מעשה גבורה נחשב לאורך זמן ונמדד בשבועות ואפילו בחודשים למשל גבורה אמיתית היא גבורתם של מלווי השיירות לירושלים שבמשך מספר חודשים יצאו יום יום בעיניים פקוחות ובהכרה מלאה למסע שידעו כי במהלכו יתקפו אותם וקיים סיכוי סביר שהמסע יסתיים בבית עלמין כלשהו".
"שיא הגבורה לדעתי", כותב אריה יצחקי בספרו החדש 222 הימים של כפר דרום, "הוא עמידתם מול האויב של כמה עשרות בחורים בחורות במשך 222 ימים, שמונה וחצי חודשים בשנת תש"ח".
אריה יצחקי, הסטוריון חוקר ארץ ישראל שכתב עד היום שלושים ספרים ומחקרים, אומר כי אין לו ספק בעובדה זו, "אני מכיר את כל המבצעים ואת כל המערכות של צה"ל אני קובע בוודאות מוחלטת שזהו שיא הגבורה אין דבר דומה לזה. יש מקרים שאדם נאלץ במקרים קשים לחרף נפשו בכפו, להסתער מול פני האויב, לבצע מעשים נגד האינסטינקטים הטבעיים שלו, אז הוא עושה את זה בדקה, חצי שעה או שעות. כאן עמדה קבוצת אנשים ועשתה את זה במשך חודשים בתנאים בלתי נסבלים", הוא אומר ומסביר כי מעבר ללחימה שלהם מול כוחות מצריים עצומים שכללו שריון, ארטילריה וחי"ר שהפגיזו אותם קשות הם גם לחמו בניתוק מוחלט ובתנאים של רעב וצמא".
יצחקי ממשיך ומספר כי מדובר בקבוצה של שלושים ושישה חברים וחברות מכפר חסידים, כמעט כולם פליטי שואה, ילדי טהרן וילדי בית יתומים בפרנקפורט, בלי הכשרה צבאית, שעלו ב-1946 במוצאי יום הכיפורים ללוע הארי לתוך רצועת עזה במסגרת מבצע י"א הנקודות. "במלחמת העצמאות הם הותקפו על ידי הכוחות המסוכנים והעוינים ביותר שהיו יכולים להיות. הקבוצה הזו שרדה במקום בלי הכשרה מיוחדת אלא רק בזכות כוח עמידה בלתי רגיל שנבע מהאמונה שלהם שהייתה עצומה. עמדה בתנאים שאני לא מאמין שיחידה אחרת של צה"ל הייתה מחזיקה מעמד".
הוא מציין כי חברי הקבוצה במשך שלושה חודשים קיבלו ספל מים ליום, אכלו שתי פרוסות לחם מאולתר שהם הכינו ומרק דלוח ומידי פעם בשבתות קיבלו שני סרדינים מקופסת שימורים. "אני לא מאמין שהיום יחידה של צה"ל הייתה שורדת נפשית במצב הזה. ראינו במלחמת לבנון האחרונה בכמה יחידות שלא הגיע אספקה אנשים התחילו להשמיע קולות מחאה נוראים וליילל, כאן הם עשו את העבודה בצורה יוצאת מן הכלל", הדגיש.
הוא אומר כי היו בעבר מקרים שהאספקה לא הגיע בזמן אך כאן היה דבר חסר תקדים, "כשהכריחו אותם בצו שר הביטחון לעזוב את המקום, כל מי שראה אותם היה המום, הם היו רזים ושחופים כל אחד איבד כ-15 קילו כי הם לא אכלו ולא שתו בצורה ראויה. הם הלכו עם אותם בגדים לא מכובסים מעופרים בעפר לא מגולחים ולמרות זה לא נשברה רוחם והם המשיכו להילחם עד הרגע האחרון. אין דבר דומה לזה הכול מתגמד לעומת האנשים האלה".
לדבריו, במקום לקחת את הסיפור ולהפוך אותו לסיפור הגבורה שלנו הדבר הוצנע כל השנים. הוא טוען כי הסיבה הראשונה לכך היא שליטת האליטות בתקשורת, "הם לא השתייכו למגזר הנכון הם לא היו מהשומר הצעיר והם לא השתייכו למפא"י, הם היו מהקיבוץ הדתי ולכן דחקו אותם לפינה".
הוא מוסיף כי הסיבה השנייה היא העובדה שהמקום ננטש ובסופו של דבר פונה בפקודה. (אי אפשר היה להקים בו יד זיכרון או אנדרטה עד שהוא שוחרר ב-67 ) "דחקו אותם הצידה במודע אך גם הם לא ידעו לפרסם את הדבר. היו ניסיונות לפרסם את הספר שלהם אך משום מה הדבר לא נעשה עד הסוף. אני ראיתי לעצמי חובה לעשות את זה, ברגע שפנו אלי נואשים כי הם כבר מתקרבים לגיל שמונים אמרתי לעצמי כי זו מצווה חשובה לעשות את זה. התחלתי לכתוב את זה, הקמנו הוצאה פרטית לספרים, ותוך שלושה חודשים נגמרה הכתיבה, העריכה וההדפסה והספר נמצא בחנויות ובדוכנים", הוא אומר.
"הייתי מעביר קורסים של מורשת קרב בצה"ל והזמינו אותי לדבר באחת הפעמים על שיא הגבורה במלחמות", מספר יצחקי, "מפקד היחידה היה בטוח שאדבר על הפשיטה לאנטבה או על מבצע אחר של סיירת אך אמרתי להם שאלו מעשי גבורה יפים מאוד אך הם מתגמדים מול העמידה של אנשי כפר דרום, יש לי ספק גדול מאוד אם הייתם מחזיקים מעמד בתנאים בלתי אפשריים כאלה".
יצחקי גר לא רחוק מכפר דרום, בכפר ים, היום לאחר הגירוש הוא גר באפרת "היו לנו קשרים מיוחדים עם כפר דרום, אשתי דתיה הייתה רכזת אמנה בשנות ה-80 וה-90 והיא דחפה להקמת כפר דרום החדשה, ההורים של דתיה שבאו מארצות הברית ב-48 התחתנו בבני דרום, היישוב שהוקם על ידי פליטי כפר דרום, אחיה נולד שם וכך בהחלט אנו קשורים קשר נפשי לכפר דרום", הוא אומר, "בטקס השקת הספר היו כמובן חברינו מכפר דרום, הבטחתי להם שבקרוב מאוד נחזור ונקים את כפר דרום ברביעית, גדולה ומרשימה הרבה יותר ממה שהייתה קודם".