במחנה הפליטים ג'אב עליה שברצועת עזה גדל עארף סולימן על תורת המאבק הפלשתיני כנגד המדינה היהודית. כיום הוא שוכב במיטת בית חולים ישראלי, גופו מחורר מכדורים פלשתינים, ופצעיו נחבשים יום-יום מחדש על ידי אחיות ישראליות.
עבור סולימן, בן ה- 22, שנורה חמש פעמים על ידי חמושים צבאיים של החמאס בחודש שעבר, תוך כדי הפגנות, זה אינו הקונפליקט הערבי- ישראלי עליו הוא למד בכל שנות ילדותו בסימטאות הצרות של רצועת עזה.
"פלשתינים ירו בי וישראלים מטפלים בי", הוא צוחק במרירות, "זה היה אמור להיות אחרת".
בית החולים ברזילי יושב על פסגת גבעה, משקיף לים התיכון בעיר הדרומית- אשקלון. בחודשים האחרונים, חמש רקטות קסאם נחתו בחולות ובדשאים המקיפים את מתחם בית החולים. המרחק מרצועת עזה הוא רק 11 קילומטרים. למרות המצב הקשה, הפך בית החולים ברזילי לתחנה של אנושיות. במקום שבו הקונפליקט מפתח רגשות שינאה וזעם- בית החולים מהווה קרקע למפגש בין שני עמים שבשום צורה אחרת לא היו נפגשים ומשוחחים.
העיתון הבריטי טלגרף מדווח כי פלשתינים פצועים שקיבלו אישורים מההנהגה הפלשתינית ומהצבא הישראלי, מורשים להכנס לשטחי מדינת ישראל ולקבל טיפול רפואי הולם, דבר שלא מתאפשר להם בתחומי הרצועה. זוהי בדיוק הנקודה שבה נפגשים שני הצדדים הניצים, לפעמים אפילו לראשונה בחייהם.
סולימן היה רק בן 15 כאשר פרצה האינתיפאדה השניה בשנת 2000. הוא מעולם לא ביקר בישראל ומעולם לא פגש ישראלי. סולימן הוא שומר בשירותי האבטחה. הוא היה מאמין מסור של המנהיג הקודם: יאסר עראפת.
לפחות לבנתיים, נראה כי סולימן שכח את המחלוקות בין העמים לאחר הטיפול המסור של צוות האחיות בבית החולים המביאות לו את ארוחות הצהריים, בודקות וחובשות את פצעיו, מודדות לו לחץ דם ומרוקנות לו את סירי הלילה.
"היהודים הם כמו דבש, כמו פרחים", הוא אומר בצורה יותר דרמטית, "רוחצים אותי, מנקים אותי, מחליפים לי בגדים בכל יום, אפילו בבית- המשפחה שלי- לא היתה מחליפה לי בכל יום. הנה עכשיו הכל בסדר" הוא כבר יודע להגיד בעיברית.
עבור האחיות הצעירות הישראליות, רובן תושבות קהילות סמוכות החיות תחת הטרור של איומי הקאסמים, חילופי התרבויות זורמים לשני הכיוונים. הפצועים הפלשתינים שבהם הן מטפלות מעלים על מפת הקונפליקט פנים, שמות וזכרונות שונים. לעיתים הצדדים מוצאים נקודות משותפות בחיים שלהם: לאחר שתנועת החמאס הורגת כל כך הרבה אנשים שהולכים לפי שיטת הפת"ח, ישנו זיכרון כואב של הישראלים שנרצחו על ידי התנועה במהלך שנות האינתיפאדה הרבות.
עבור סולימן, בן ה- 22, שנורה חמש פעמים על ידי חמושים צבאיים של החמאס בחודש שעבר, תוך כדי הפגנות, זה אינו הקונפליקט הערבי- ישראלי עליו הוא למד בכל שנות ילדותו בסימטאות הצרות של רצועת עזה.
"פלשתינים ירו בי וישראלים מטפלים בי", הוא צוחק במרירות, "זה היה אמור להיות אחרת".
בית החולים ברזילי יושב על פסגת גבעה, משקיף לים התיכון בעיר הדרומית- אשקלון. בחודשים האחרונים, חמש רקטות קסאם נחתו בחולות ובדשאים המקיפים את מתחם בית החולים. המרחק מרצועת עזה הוא רק 11 קילומטרים. למרות המצב הקשה, הפך בית החולים ברזילי לתחנה של אנושיות. במקום שבו הקונפליקט מפתח רגשות שינאה וזעם- בית החולים מהווה קרקע למפגש בין שני עמים שבשום צורה אחרת לא היו נפגשים ומשוחחים.
העיתון הבריטי טלגרף מדווח כי פלשתינים פצועים שקיבלו אישורים מההנהגה הפלשתינית ומהצבא הישראלי, מורשים להכנס לשטחי מדינת ישראל ולקבל טיפול רפואי הולם, דבר שלא מתאפשר להם בתחומי הרצועה. זוהי בדיוק הנקודה שבה נפגשים שני הצדדים הניצים, לפעמים אפילו לראשונה בחייהם.
סולימן היה רק בן 15 כאשר פרצה האינתיפאדה השניה בשנת 2000. הוא מעולם לא ביקר בישראל ומעולם לא פגש ישראלי. סולימן הוא שומר בשירותי האבטחה. הוא היה מאמין מסור של המנהיג הקודם: יאסר עראפת.
לפחות לבנתיים, נראה כי סולימן שכח את המחלוקות בין העמים לאחר הטיפול המסור של צוות האחיות בבית החולים המביאות לו את ארוחות הצהריים, בודקות וחובשות את פצעיו, מודדות לו לחץ דם ומרוקנות לו את סירי הלילה.
"היהודים הם כמו דבש, כמו פרחים", הוא אומר בצורה יותר דרמטית, "רוחצים אותי, מנקים אותי, מחליפים לי בגדים בכל יום, אפילו בבית- המשפחה שלי- לא היתה מחליפה לי בכל יום. הנה עכשיו הכל בסדר" הוא כבר יודע להגיד בעיברית.
עבור האחיות הצעירות הישראליות, רובן תושבות קהילות סמוכות החיות תחת הטרור של איומי הקאסמים, חילופי התרבויות זורמים לשני הכיוונים. הפצועים הפלשתינים שבהם הן מטפלות מעלים על מפת הקונפליקט פנים, שמות וזכרונות שונים. לעיתים הצדדים מוצאים נקודות משותפות בחיים שלהם: לאחר שתנועת החמאס הורגת כל כך הרבה אנשים שהולכים לפי שיטת הפת"ח, ישנו זיכרון כואב של הישראלים שנרצחו על ידי התנועה במהלך שנות האינתיפאדה הרבות.