התהליך ה'זוחל' של הפרטת הביטחון בעורף, אופיים האזרחי של העימותים והעדר מענה הולם מצד הממשלה מאלצים את האזרחים הנמצאים תחת איום להגדיל את הוצאתם לצורך ביטחונם האישי. כך קובע צוות "העורף כחזית" של פורום קיסריה של המכון הישראלי לדמוקרטיה.
הצוות, בראשות עו"ד דן מרידור, קובע כי לתופעה זו מספר השלכות בלתי רצויות מבחינת המשק, המדינה והחברה בישראל ובהן: פגיעה בחובתה הבסיסית ביותר של המדינה, לדאוג לביטחון אזרחיה, ללא תלות ביכולתם הכלכלית; הוצאת הדאגה לבטחון מידי המדינה, אשר עלולה לגרום להקצאה לא יעילה של מרכיבי הביטחון ובנוסף להחמיר את תופעת הפערים החברתיים ולהעניק להם משמעות קיומית ממש (שכן רמת ביטחון תהיה תלויה ביכולתם הכלכלית של הפרטים), שכן החוסן הלאומי של ישראל ייפגע ולבסוף, כניסתם של תורמים ועמותות הבאים לסייע לתושבים המתקשים בכך - גורמים הפועלים ללא מדיניות ברורה ולעיתים בניגוד למדיניותה המוצהרת של הממשלה .
כדי לצמצם תופעת הפרטת הביטחון של העורף ממליץ הצוות על הצעדים הבאים:
א. קביעת הגדרה של רמת הביטחון המאפשרת קיום מרקם חיים סביר לאורך זמן וסיכויי הישרדות דומים בכל אזורי הארץ, הן כהצהרת כוונות מצד הממשלה והן ככלי לקביעת אמצעי הביטחון הנדרשים למימוש הגדרה זו.
ב. מדידת ההוצאה הפרטית לביטחון, אל מול ההוצאה הממשלתית (בהיבטים של בטחון העורף), ככלי לבחינת צרכי האזרח והפערים ברמת הביטחון הקיימים בין אוכלוסיות שונות.
ג. בחינת כלל ההיבטים של הביטחון בעורף, תוך הבחנה בין סמכויות ממשלתיות שלא תופרטנה לפעילויות בעלות אופי טכני, לגביהן תקבע רמת המעורבות הממשלתית הרצויה.
ד. הקמת מערך פיקוח אפקטיבי, בייחוד לגבי פעילויות שתעשינה ע"י גורמים חוץ ממשלתיים ובמקרים של קהל יעד 'שבוי' או חלש.
מלחמת לבנון השנייה היוותה נקודת שיא בתופעה של עימותים המתנהלים בעורף האזרחי. ניתן לראות כי מאז מלחמת המפרץ, דרך האינתיפאדה השנייה בשנים 2000-2004 ועד מלחמת לבנון האחרונה העורף הישראלי הפך להיות חזית מרכזית ובחלק מן המקרים, חזית יחידה של העימותים. שינוי נוסף שחל בשנים האחרונות הוא האופי המתמשך של העימותים, כאשר עצימות העימות משתנה לאורך הזמן.
בהודעת הפורום נכתב כי המציאות בה העורף נתון בסיכון מתמשך וסופג פגיעות מרובות מחייבת התייחסות שונה וחשיבה מחודשת במגוון רחב של תחומי מדיניות, בהן: ארגון מערך הטיפול בעורף בשגרה ובחירום, התאמת תורת הלחימה הצה"לית, הכנת ותרגול האזרחים מבחינה פסיכולוגית, תודעתית ומעשית, וכן שינוי סדרי העדיפויות התקציביים ככלל ותקציב הביטחון בפרט.
יש להגדיר מחדש את יישובי קו העימות; לבטל התנאי של מרחק גיאוגרפי מקו הגבול.
לדברי הצוות, ההגדרה הקיימת של ישובי קו עימות, שנקבעה בתקופה בה עיקר העימותים התנהלו בחזית והיישובים הנמצאים בקרבת הגבול סבלו מרמת סיכון גבוהה יחסית ואשר מקנה לישובים מגוון רחב של תכניות סיוע והטבות כלכליות, איננה נותנת מענה הולם למצב הקיים שבו יישובים הנמצאים הרחק מהגבול נתונים אף הם לאיום מתמשך ולפגיעות מרובות.
ההתמודדות עם אי ההלימה של ההגדרה את המציאות מביאה ללחצים פוליטיים ותקשורתיים להכללת יישובים שונים תחת ההגדרה. המענה שניתן לבעייתיות זו הינו פתרונות זמניים הניתנים ללא קריטריונים ברורים ושוויוניים. בפועל נוצר מצב בו יישובים הראויים לסיוע אינם מקבלים אותו ולהפך, דבר המביא להקצאה לא יעילה של התקציב ולפגיעה בכלכלה המקומית והארצית.
בכדי ליצור הלימה בין הגדרת קו העורף לבין מימוש מטרותיה במציאות ממליץ הצוות על:
· ביטול התנאי של מרחק גיאוגרפי מקו הגבול.
· קביעת קריטריונים ברורים לזכאות להיכלל תחת ההגדרה.
· הקמת מנגנון קבוע שיעדכן כל פרק זמן מוגדר את רשימת הזכאים.
כתחליף לתנאי של המרחק הגיאוגרפי מוצעות שלוש חלופות: התייחסות לגורם הנזק בלבד (בדיעבד); רשימת יישובים המתעדכנת באופן קבוע ומפה מפה דינאמית של אזורי עימות ברמות שונות.
בהתייחסות לשינוי הארגוני הנדרש בטיפול בעורף, הצוות חוזר ומדגיש את הצורך בגורם מתכלל לטיפול בעורף וקורא להקמתו המיידית. הטלת האחריות והסמכות למתן מענה בשעת חירום על הרשויות המקומיות הינה נכונה וראויה. שילוב של משאבי השלטון המרכזי עם היכולות של השלטון המקומי יכול להבטיח את המענה המיטבי מבחינת התושבים. לשם כך, יש לוודא תחילה את יכולתן הכלכלית והניהולית של הרשויות לעמוד במשימה זו ולספק מענה משלים לרשויות שעלולות להתקשות בביצועה.