המוזיקאי אביהו מדינה מתייחס לסיפורם של בלק ובלעם כאל משל ולקח בצידו. הוא גם לא מנתק את הפרשה הנוכחית, בלק, מהפרשה הבאה פנחס. הוא חורז קשר בין הסיפור הפותח של הפרשה לסיפור שחותם אותה. כך הוא מקבל את הלקח המרכזי של המשל, לקח שאותו הוא מעביר גם לימינו אלה.



"בלעם יוצא לדרכו במטרה לקלל את עם ישראל לאחר שריבונו של עולם אומר לו 'לך'. לכאורה הוא בתנאים אופטימאליים לבצע את רצונו, אבל הוא לא מצליח. לעומת זאת בסוף הפרשה הנוכחית, לקראת הפרשה הבאה, 'פנחס', אנחנו פוגשים את הסיפור בו עם ישראל מתחיל לזנות אחרי בנות מואב ומתחילה מגפה בעם ישראל. ה' כועס. שני אירועים, אירוע בלעם ומנגד אירוע המגפה. באירוע הראשון הגנה על עם ישראל ובשני זעם על עם ישראל".



"הסיבה להבדל בין שני האירועים פשוטה וברורה: 'אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם וכו' '. זה כל הסוד. כאשר אנחנו הולכים בדרכיו אז גם הנביא הגדול של הגויים, עם כל כוחו ולמרות שלכאורה הוא הולך באישור הקב"ה הוא אינו מצליח במשימה ומתחיל לברך במקום לקלל. אבל כאשר 'אם בחקותי תמאסו את מצוותי תגעל נפשכם...' אז עם ישראל מאבד את ההגנה שלו וכל הרעות החולות מכות בו ומגיפות פוקדות אותו"



את מסקנותיו משני האירועים משליך אביהו לימינו אלה ונזכר ב"כוכבת" אחת מתוך הפרשה – האתון: "אם תשאל אותי מבין שני המצבים האלו של עם ישראל, איפה אנחנו, אז אם אנחנו מדברים על האתון של בלעם, אנחנו נמצאים היום מתחת לאתון... ובתקופה קשה שכזו עדיף לשתוק..."