השמועה פשטה במהירות – הרב שלמה קרליבך קיבל התקף לב ומצבו קשה. הרופאים עבדו קשות כדי להצילו ולהשאירו בחיים. ואכן ב"ה לאחר עמל רב הצליחו במשימתם ור' שלוימ'ה יצא מכלל סכנה. כמובן שרבים היו המבקרים שבאו ורצו לראותו, אולם כשאחד מחסידיו בא לבקרו מצא את מיטתו ריקה. כששאל היכן הוא, ענו לו חבריו לחדר כי הלך לנגן ולשמח את שאר החולים בבית החולים. "הוא הודיע כי הוא מתחיל בקומה זו בה הוא שוכב בעצמו, ואח"כ לפי הסדר יעלה עד למעלה", סיימו. "ניסינו להניאו מכך בטענה שהוא חלש ביותר וחייב קצת להתחזק קודם, אך ללא הועיל". תלמידו התחיל לחפשו בכל הבניין כשהוא עולה קומה אחר קומה, מחלקה אחר מחלקה. בקומה החמישית שמע מתוך אחת המחלקות את קולו האהוב של רבו. הוא הזדרז לשם ומצא את ר' שלוימ'ה מוקף חולים תוך שהוא שר ומספר להם סיפורים.
נטל התלמיד את ר ' שלוימ'ה הצידה ואמר לו: "רבי, מוטב שתמתין עוד יום יומיים תתחזק, ואז תוכל לשמח את כל העולם כולו, אבל כעת אתה חייב לשכב במיטה ולדאוג קצת לעצמך". ענה לו ר' שלוימ'ה במבט אוהב: "עכשיו אני חולה כמו כל האנשים שסביבי, וכשהם רואים חולה כמותם שהוא שמח ומלא ביטחון זה מחזק אותם פי מאה מאשר אם אבוא לכאן בתור אדם בריא ואנסה 'מבחוץ' לשמח אותם"...
"אינני יכול יותר לראות בצער ביתי", התפרץ האיש לתוך החדר בו ישב רב הכותל הרב גץ זצ"ל בפגישה. "מצבה קשה ואיני יודע איך לסייע ולעזור לה", סיים האיש. הרב גץ נטל את ידו, והתחיל לנחמו בדברים, תוך שמסביר לו על תפקיד היסורים וכן הלאה. האיש נרגע ולאחר שהודה לרב פנה ויצא החוצה. מיד כשיצא, פרץ הרב גץ בבכי קורע לב והתחיל בתפילה נרגשת לרפואתה של אותה נערה...
"אינני מבין", פנה משמשו של הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים לרבו. "הרי כתוב בשו"ע כי אין מנחמים את האבל אלא לאחר שהוא פותח בדברים, ואילו את האבל שניחמנו זה עתה הרב ניחמו בטרם פתח את פיו". ענה לו הרב: "האם לא שמעת כי האבל נאנח אנחה קורעת לב?! זהו דיבור מספיק כדי שהמנחמים יוכלו לפתוח בשיחה!"