רבבות בית ישראל צמים היום את צום י"ז בתמוז, לציון יום הבקעת חומות ירושלים אשר הביאה לחורבן בית המקדש.
צום שבעה עשר בתמוז, הוא אחד מארבעת הצומות שנוהג עם ישראל זכר לחורבן. בשבעה עשר בתמוז בסוף ימי בית המקדש השני, לאחר מצור ממושך על ירושלים, הצליחו הרומאים לפרוץ את חומות ירושלים, ובמשך 3 שבועות כבשו את ירושלים עד שהגיעו לחורבן המקדש בתשעה באב.
הצום התחיל מעלות השחר (4:26 בירושלים) ויסתיים בצאת הכוכבים (20:11 בירושלים).
ביום זה קרו עוד פרענויות המתוארים במשנה בסוף מסכת תענית, כשבירת הלוחות כשמשה רבנו ירד מן ההר וראה את בני ישראל חוטאים בחטא העגל. וכן הועמד צלם בהיכל המקדש. נשרפה התורה על ידי אפוסטמוס הרשע ובוטל קרבן התמיד. יש המסבירים כי כל חמשת האירועים שקרו בי"ז בתמוז קשורים לחורבן התורה. שבירת הלוחות, ביטול מצוות התורה בקרבן התמיד, שריפת התורה, והעמדת צלם בהיכל שהיא עבודה זרה. גם בקיעת חומות ירושלים, מסמלת חורבן התורה, שהרי התורה משולה לחומה "אני חומה זו תורה".
החמור שבאירועים אלו הוא בקיעת חומות העיר שהובילה לחורבן המקדש וירושלים. תאריך הצום הידוע, י"ז בתמוז, מאחד למעשה שני תאריכים קרובים בחודש תמוז. י"ז בתמוז הוא יום בקיעת החומה בימי בית המקדש השני, ויום ט' בתמוז הוא יום בקיעת החומה בימי בית המקדש הראשון.
סיפור החורבן של בית ראשון מופיע בתנ"ך בספר ירמיהו על פיו, בתאריך ט' בתמוז, שנת ג'של"ח (586 לפני הספירה), הובקעה חומת ירושלים בידי צבא נבוכנאצר, מלך בבל, ככתוב: "בעשתי עשרה [=11] שנה לצדקיהו [מלך יהודה] בחודש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר" (ירמיהו לט, 2). זאת לאחר מצור שהחל בחודש טבת ונמשך כשנה וחצי.
חודש ימים אחרי הבקעת החומה (ט' בחודש אב) כבשו הבבלים את ירושלים, הרסו את בתיה והעלו אותם באש - וגם שרפו את בית המקדש (מלכים ב, כה, 9). יום הבקעת חומת ירושלים בידי נבוכדנאצר נקבע לאחר החורבן ליום צום, שנזכר במקרא בשֵם "צום הרביעי" (זכריה ח, 19). וזאת לפי הלוח העברי שמתחיל בחודש הראשון - חודש ניסן, ועל פיו חודש תמוז הוא החודש הרביעי.
התאריך י"ז בתמוז, שנת ג'תת"ל (70 לספירה) מציין את הבקעת חומות ירושלים בידי טיטוס הרשע, שהיה המפקד העליון של הצבא הרומי בארץ ישראל. המצור של הרומאים על ירושלים החל בחודש ניסן אותה שנה, ונמשך שלושה חודשים עד להבקעת החומה בחודש תמוז. כשלושה שבועות לאחר שנבקעה החומה, נכבשה ונהרסה ירושלים בידי צבאו של טיטוס, ובית המקדש הועלה באש. מאחר שחורבן הבית השני נחשב חמוּר יותר מחורבן הבית הראשון, שהרי לאחריו, החלה הגלות הארוכה שנמשכה עד לתקופתנו, נקבע התאריך המאוחר יותר - י"ז בתמוז - כיום צום לזכר הבקעת חומות העיר (במקום ט' בתמוז).
בין י"ז בתמוז - היום שבו הובקעה חומת ירושלים, לתשעה באב - היום שבו נכבשה ירושלים ונחרב המקדש, מפרידים 21 ימים (שלושה שבועות). ימים אלה נקראים "בין הַמְצָרִים", והם מציינים את ימי הצרה והמצוקה הקשורים לחורבן הלאומי. הביטוי "בין הַמְצָרִים" מופיע במגילת איכה, המתארת את חורבן הבית הראשון ואת מצבה של ממלכת יהודה בעקבות החורבן: "גלתה יהודה… לא מצאה מנוח, כל רודפיה השיגוה בין הַמְצָרִים" (איכה א, 3). על-פי הההלכה מקיימים בימי "בין המצרים" מנהגי אבלות: לא עורכים חתונות, לא עורכים סעודות שמחה, וכן לא לובשים בגדים חדשים, לא מסתפרים ולא מתגלחים. שיאם של ימי "בין המצרים" הם תשעת הימים האחרונים - מראש חודש אב ועד לתשעה באב.