פרקליטות המדינה הגישה את תשובתה בעניין העתירות השונות הדורשות לבטל את הסדר הטיעון עם הנשיא לשעבר משה קצב, "בחומר הראיות היו תימוכין סותרים לאפשרויות שונות - החל ממערכת יחסים בכפיה, תוך ניצול מרות, ועד למערכת יחסים בהסכמה שאינה עולה כדי עבירה. הקושי לקבוע את טיבה של מערכת היחסים נובע, כאמור, בין השאר, מכך שמעבר לגרסאות המנוגדות והמקוטבות של שני הצדדים, כולל חומר החקירה גם שלל גרסאות של גורמים נוספים שונים, שנחשפו לחלקים של הפרשה, ביחס לשאלה זו, לרבות גורמים המקורבים לא', אשר לא רק שלא תמכו בגרסתה, בדבר יחסים בכפיה, אלא סתרו אותה חזיתית. כן כולל החומר ראיות חפציות אובייקטיביות המקשות על גירסתה של א'".
"לפיכך, הגיעה התביעה בסופו של יום למסקנה, כי לא התגבשה תשתית ראייתית מספקת שתאפשר הוכחה במשפט פלילי כי במסגרת יחסים אלה היה שימוש בכוח, כפיה, ניצול יחסי מרות, או כל יסוד אחר היוצר עבירה פלילית. כמו כן לא נמצא בסיס ראייתי המצדיק להעמיד לדין את הנשיא בגין איומים", כתבה פרקליטות המדינה.
הפרקליטות מסכמת, "הנימוק העיקרי לעריכת ההסדר, נעוץ היה בקשיים הראייתיים בהוכחת האישום העיקרי שנשקלה הגשתו (בעניין א' ממשרד התיירות), מחד גיסא, וביתרונות שמצאה התביעה בהסדר, מבחינת השגת תכליות ההליך הפלילי, מאידך גיסא. יתרונות אלה כללו התפטרות מיידית שחשיבותה הסמלית רבה ממשרת נשיא המדינה; הודאה והרשעה מיידית בעבירות מין חמורות; קבלת אחריות משפטית וציבורית לביצוע מעשים אלו; הרחקה מיידית בנסיבות של קלון מהזירה הציבורית; מסר ציבורי של אכיפה כנגד מבצעי עבירות מין - יהא מעמדם גבוה ככל שיהיה ויהיה התיק קשה ומורכב ככל שיהיה; והבטחת ודאות ההרשעה".
"בניגוד לטענות שהועלו כלפי התביעה, לא היה כאן אפוא כל "היפוך לולייני" של התביעה, או "סיבוב פרסה פרוע ונטול ביסוס", אלא היה כאן תהליך אבולוציוני של כרסום מצטבר והולך, לאורך חודשי הטיפול בתיק, במסכת הראייתית הנדרשת כדי לבסס יסוד סביר להרשעה. עם זאת, למרות הכרסום, נותרו עדיין ראיות משמעותיות נגד הנשיא בפרשיות שונות".
פרקליטות המדינה התייחסה לאימון הציבור שלאחר הסדר הטיעון, "כשהאבק ישקע והאופק יצטלל, המשיבים מאמינים כי אמון הציבור במערכת התביעה יישמר. זאת, בראש ובראשונה משום שאנו מקוים כי הציבור ישתכנע שמערכת אכיפת החוק בישראל מקבלת החלטות ענייניות והוגנות, בהתאם לשיקול דעתה המקצועי ולפי חומר הראיות המצוי בידיה; לא לפי סקרים או לחץ של דעת הקהל או התיעוב הציבורי שמעוררת דמות כזו או אחרת", נכתב בתשובה.
"האמון במערכת נשמר כאשר הציבור משתכנע שזו איננה מקובעת בקונספציות ובודקת עצמה ללא הרף עד השלב האחרון ממש של קבלת החלטותיה. האמון במערכת נשמר כאשר הציבור רואה שהמערכת איננה נרתעת מהחלטות קשות, אך נכונות, גם אם הדבר כרוך בשינוי עמדה קודמת ובתשלום מחירים לא פשוטים בטווח המיידי", נכתב.
"גם במקרה זה, הביקורת הציבורית ממוקדת בתוצאה, קרי ב"שורה התחתונה", המעוררת תסיסה בציבור. ואולם, ביקורת ציבורית זו נעשתה על בסיס ידיעת "השורה התחתונה" ותו לא, ומבלי לשקלל את כלל הנתונים והעובדות העומדים בבסיס ההחלטה. לא ניתן להעריך נכונה את הסדר הטיעון מבלי להכיר את מלוא חומר הראיות בפרשה, ובהתעלם מן העובדה כי ההחלטה הסופית במקרה דנן התקבלה על דעת בכירי המערכת המשפטית לאחר עבודה מאומצת של שנה, ולאחר בחינה מקיפה, יסודית, דקדקנית וזהירה של אלפי עמודי העדויות ותיק הראיות רב המימדים. אין לבטל במחי יד את שיקול הדעת המקצועי של צוות התביעה הבכיר, שתחום מקצועי זה הוא לחם חוקו, מומחיות שנרכשה במהלך עבודה רבת שנים בדבר הערכת משקלן של ראיות וסיכוי סביר להרשעה".
"היומרה להחליף בצורה שכזו את שיקול דעתן ומומחיותן של רשויות התביעה מבלי להיחשף למלוא התשתית העובדתית וחומר החקירה - מתמיהה.
כידוע, החיים אינם מזמנים תמיד בחירה בין אפשרויות מעולות. לעיתים, יש לבחור בין אפשרויות ששתיהן אינן אופטימאליות. לעיתים, יש גם לבחור בין אפשרויות לא טובות. עם זאת, במקרה דנן סבורים המשיבים כי הדרך בה בחרו ללכת היא הדרך הנכונה יותר, שבראיה מורכבת יותר את אילוצי המציאות ואת הפער בין הרצוי למצוי, חסרונותיה פחותים. מצפונם שקט".