ראש לשכתו של יצחק רבין ז"ל, העיתונאי איתן הבר, קובע ביומן ערוץ 7 שכדי לדעת אם המחווה שעושה אולמרט לאבו מאזן בשחרור מחבלים נכון או לא, יש לברר את זהותם של המשתחררים. "אם תתפרסם רשימת האנשים נדע במי מדובר, על מה נידונו, כמה עוד נותר להם לשבת בכלא ואז נוכל לשפוט".
לדבריו, חשובה זהותם של המחבלים המשתחררים שכן יש כאלה שעסקו בטרור אך באופן עקיף, היינו שסייעו למחבלים אך לא עסקו ברצח בפועל.
הבר מספר שבעבר "סודרה", כהגדרתו, רשימת המשתחררים ולתוכה הכניסה ממשלת ישראל גם גנבי מכוניות ושאר פושעים פליליים. אך כעת, אומר הבר, "הצד שכנגד, כלומר הפלשתינים מאסו ברשימות אלה והם דורשים רשימות מהותיות יותר של משתחררים".
את שעת ההכרעה שבה עומד ראש הממשלה מגדיר הבר כשעה קשה מאוד ואת השחרור - אתנן. עם זאת הוא אומר שהוא מסכים עם הקביעה שאין לשחרר מחבלים עם דם על ידיהם בעסקאות מעין אלה.
"פרט שלא מרבים לדבר עליו הוא שמאז ראשית האינתיפאדה עברו בבתי כלא והמעצר בישראל כמעט חצי מיליון פלשתינאים, ואם היינו כולאים את כולם ובתי הכלא בישראל היו מתפקעים מלהכיל". לנוכח עובדה זו אומר הבר כי "המושג דם על הידיים הוא גמיש". דוגמא לדבריו אודות מצב הנתון לשיקול דעת הוא מצב בו מחבל זרק אבן וגרם לאבדן שליטה של הנהג שהתדרדר לתהום, לכאורה "גם הוא רוצח שדם על ידיו", אולם כאן לטעמו ניתן לראות מצב בו גמישות המונח 'דם על הידיים' מאפשרת לממשלה תמרון מסוים.
"אלה הרגעים שכל ראש ממשלה היה רוצה למחוק מיומנו. מצד אחד זעקות של בני המשפחה. אני זוכר משפחה שפיזית הפכה שולחן במשרד ראש הממשלה, ומצד שני עומד הצורך הלאומי. זה קל מאוד לייעץ מהמזגן, אבל במקרה של נחשון וקסמן ועוד קודם לכן כשנחטף המטוס לאנטבה, קבע רבין את הכלל שמחזיק מעמד עד היום, והוא - אם יש אפשרות לפעולה צבאית וניתן לשחרר את החטוף ובן הערובה יש להעדיף פעולה צבאית. מו"מ ינוהל רק אם אין אפשרות שכזו, ובמו"מ שכזה אנחנו תמיד בצד המפסיד".
הבר חותם את דבריו בסיפור מעט שכוח בו "במלחמת ההתשה גונב לאוזני החיילים שהיו כלואים בכלא המצרי מזה שלוש שנים, שמדינת ישראל מבקשת לשחרר בעסקה לשחרורם גם את אסירי עסק הביש. הם העבירו מסר לגולדה מאיר שהם נכונים לשבת בכלא עוד תקופה ארוכה אם בכך תלוי שחרורם של אסירי הפרשה".