בתשעה באב תשס"ה הייתי בחומש בפעם האחרונה. נסעתי לבקר את האחינית שלי שהגיעה אל חברה, ולנה בחצר ביתה באהל.
היתה אוירה כבדה. היה חם,כמו תמיד באב. משם ירדתי לכוון שא-נור. נסעתי סביב ההר, וראיתי את מחנה האהלים שבראשו. שכחתי לקחת מצלמה, וידעתי שזה פיספוס שלא יתוקן. בתשעה באב מתחיל מסע ההתנתקות הפרטי שלי.
שום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה בעשרות שנות חיי בארץ הזאת. נשארתי ללא מדינה. היא פשוט מתה. בשנתיים שחלפו נפרדתי מכל מה שסימל עבורי מדינה זו: מההערצה ה"ממלכתית" של ראשית צמיחת גאולתנו. לא לילד הזה פיללתי.
