ביום רביעי יראה אור ספרו של מאיר הר נוי 'הזמן הכתום' המתעד ומתאר את ימי המאבק נגד עקירת יישובי רצועת עזה וצפון השומרון. זאת במלאת שנתיים לעקירה.
הספר, על כמאתיים ושישים עמודיו, הוא יומנו האישי-כללי של הר נוי, מי שבעבר היה ראש מועצת שומרון ובמסגרת תפקידו זה ליווה, תמך ויזם רבות בהקמת ישובים רבים ביהודה ושומרון. נקודת מבטו הייחודית על הרס הבתים וההיערכות הציבורית למאבק נגד המהלך, משלבת רגעים אישיים וכלליים, חשבון נפש נוקב ומעורר מחשבה לכלל המשתתפים בעקירה מחד ומאידך בהתנגדות לה.
"תושבי גוש קטיף וצפון השומרון אמנם נעקרו מעל אדמתם, ולמלים "חורבן הבית" אין מבחינתם קונוטציה רק לתשעה באב. אבל לגביהם עקירה זאת היא פיזית בלבד. הם מאמינים שיבוא יום והם ישובו לשם, כפי ששבו בעבר אנשי גוש עציון אל ההר אחרי 19 שנות נתק, שנים שבהן יכלו רק להביט אליו בגעגוע. לתוכנית ההתנתקות יש משמעויות נוספות, ואת השפעתה על החברה הישראלית בכלל ועל החברה הציונית-דתית בפרט נחוש בהתמדה במשך השנים הבאות ואולי גם במשך הדורות הבאים", אומר הר נוי.
באשר לו עצמו, הוא מספר כיצד סימאה דמותו הנערצת של ראש הממשלה שרון את עיניו. בעיקר לנוכח עברו כבונה ההתיישבות וכמצביא דגול. על לבטיו מול המציאות קורמת העור והגידים של עקירה הוא מספר: "הרעיון בתחילה היה נראה מעורפל ואולי אף מנותק מהמציאות ולכן רבים העדיפו להימנע מלהתמודד איתו. בשלבים הראשונים נראה התהליך הזוי והתייחסתי אליו בחשדנות. לא ידעתי אם להאמין לעצמי ולתחושותיי שאכן יש כאן מהלך שעתיד להתבצע, או להשתכנע מאחרים שלא האמינו או לא רצו להאמין שמהלך שכזה אכן אפשרי, בזמן הזה ועם האיש הזה".
לדבריו "מתוך גישה זו נולד היומן. חשתי כי מבחינתי יהיה זה דבר פשוט ונכון, כבר בשלבים הראשונים למהלך ועדיין בגדר של רעיון בלבד, לכתוב יומן בזמן אמת. להעלות על הנייר את מחשבותיי ואת רגשותיי בהווה, בזמן ההתרחשות, כשהכול טרי ואותנטי ועדיין לא בגדר זיכרון לא מדויק".
"הקשר שלי עם גוש קטיף וחלק ממתיישביו היה שוטף: במשך שנים ליוויתי חלק מהם במקצועי כרואה חשבון. כך שמבחינתי לא היה מדובר באנשים חסרי זהות. מבחינתי הם היו שמות ופנים. ככל שהימים חלפו ואירוע רדף אירוע הרגשתי שאני חייב לתאר את תחושותיי בהיבטים שונים. ראיתי את מצוקת התושבים ויותר מכך את זו של ילדיהם, שלא הבינו על מה ולמה עולמם עומד להיחרב מול עיניהם. ויותר מכך ראיתי את חוסר היכולת או הרצון, והכול מתוך אמונה צרופה או אולי חוסר אחריות, להתמודד כראוי מול האסון העומד ליפול עליהם".
ביומנו-ספרו זה מעלה הר נוי את שאלת חשבון הנפש של הציונות הדתית שמצאה את עצמה מול דרכה בה האמינה כראשית צמיחת גאולתנו. בספר מבקר הר נוי את הנהגת המתיישבים וסבור כי שינוי מבורך לקראת העתיד יכול לבוא אך ורק מתוך איחוד כוחות ושילוב כוחות רעננים בהנהגה.
לנוכח השבר הכללי שהביאה העקירה על הציבור הדתי לאומי, והקוטביות שנדמה כי נפערה בתוכו, נראה שפרקיו של הספר החדש יחדדו גם הם את הדיון בסוגיות המהוות שילדו האמוני-הגותי של ציבור זה.
בין דפי הספר מפזר הר נוי ביקורת לא מעטה על אופן התנהלות הנהגת המתנגדים לעקירה. בשורות לא מעטות הוא מבקר את העדרם במאבק של דור ההנהגה הוותיק, מקימי מפעל ההתיישבות שנראה שאיש לא נועץ בהם ולא לקחו חלק פעיל ומשמעותי בעיצוב דרכו של המאבק.
עם זאת, חשוב לציין (ואולי גם להזהיר...) הספר לא יהיה קל לעיכול עבור תוקפי הממלכתיות והדורשים מאבק קשה וחריף יותר אף מזה שליווה את ההוויה הציבורית לפני שנתיים ימים. הר נוי מבקר את ההשוואות שערכו לא מעטים בין העקירה למעשי הנאצים, הן במצעדי היציאה מהגוש והן בטלאי הצהוב שעל דש בגדם של חלק מהעקורים. הוא מזכיר את ימי המאבק על סבסטיה בהם העמידה מול חיילי צה"ל הייתה נחושה וקשה, אך איש לא העז אז לתקוף בביטויים קשים את מבצעי הפקודה. הר נוי סבור שבשיקול דעת אחר היה ניתן למנף את העקירה ליצירת אחדות מחודשת בעם.