ישי אלגון, ממיסדי הישוב כדים בצפון השומרון מספר על השנתים שחלפו מאז שמשפחתו גורשה מביתם.
ביום תשעה באב תשס"ה, החלטנו אני ובני לצום. אנחנו לא משפחה דתית אך ביום זה בערב גורשנו מבתינו ומישובינו. למרות שאנחנו לא משפחה דתית, הרגשנו שאנו חיבים לצום ביום זה משום חורבן בית שלישי וכך עשינו.
הצבנו שלט בקידמת הבית שבו אנו מודיעים על חורבן בית שלישי ועל רצוננו לצום ביום זה, אותו יום היה בשביל משפחתי היום הגרוע שבחיינו, שבו אדם מתוכנו ומשלנו ומגרש אותנו מבתינו. לא הפסקנו להתפלל וזאת כדי לגרש את הרוח הרעה שאחזה באותו מנהיג , שרק אתמול הוא ישב אותנו במקום הזה.
15.8.2005 גורשנו מבתינו, לא עזרו התפילות אך במקום השארנו שלטים שאנחנו עוד נחזור, וכתובות אחרות בגנות המנהיג המגרש וממשלתו.
מאז אותו יום אין לנו מנוחה לנשמתינו ולגופינו, וזאת משום שלקחו מאיתנו את ביתנו והרגשנו מושפלים עד עפר. ימים אחדים לפני הפינוי הוקרן סרט ישראלי של טוביה החולב, ולא על הסרט רציתי לדבר, אלא על הקטע האחרון שבסרט שבו מופיע הקאפו של אותו עיירה ובו הוא מורה על גירוש כל היהודים מהמקום, טוביה שהיה ביחסים טובים עם כל הגוים וכמובן גם עם אותו הקאפו ניסה לרכך את ההוראה שקיבל. הוא נתן לו כמה רעיונות שאחד מהם הוא רק להשליך אבן קטנה ובזה יסתים הסיפור, אך כמובן שלא כך ניגמר הסיפור אלא בשריפתם של כל בתי היהודים.
חשתי במצב דומה שבו הרגישו אותם היהודים בגולה שגורשו, אך הפעם, לשם שינוי, זה היה בידי יהודים ומנהיג יהודי ואותו אספסוף ששרף את בתי היהודים נעשה בידי הצבא שאמור להגן עלינו והמשטרה שגם אמורה להגן עלינו.
מאז אותו יום כאשר אני רואה את המשטרה אני חש לא בטוב. כנראה שלא לחינם נותן לנו אלקים את המכות שיורדות עלינו, באמצעות קסאמים, קטיושות וכל מיני מכות שרק אלהים יודע לתת.
אציין שוב כי אנחנו לא משפחה דתית אך מסורתית, אך אנו מיום הגירוש צמים בכל תשעה באב בתקוה שלא יהיה יותר גרוש יהודים מבתיהם ושהמנהיגים הבאים ילמדו את הלקח.
