"כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלוקיך, למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך..."
מהכתוב אפשר להבין שהשכר על מצות כיבוד אב ואם הוא רק בארץ ישראל, 'למען ייטב לך על האדמה. אבל בפרשת יתרו נאמר "כבד את ...למען יאריכון ימיך על האדמה" מה הקשר בין כיבוד אם ואם לארץ ישראל, וכי אין מצות כיבוד או"א בחו"ל?.
מצינו למעשה במסכת ברכות דף ח. שאמרו לרבי יוחנן שישנם זקנים בחו"ל שזכו לאריכות ימים. תמה רבי יוחנן הייתכן? הרי כתוב "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה"? ענה רבי יוחנן שהסיבה שזכו אנשי חו"ל להאריך ימים זה בגלל שמשכימים ומחשיכים לבתי כנסיות ולא בגלל מצות כיבוד או"א שעיקרה בארץ ישראל. ב"תורה תמימה" כתב ש"על האדמה", הכוונה על אדמת החיים הנצחיים.
כי לא תעבור את הירדן הזה
מובא במדרש רבה (ב.ט"ז) שמשה רבנו לא נכנס לארץ ישראל בשל חטא מי מריבה שהכה את הסלע ובשל סיבה נוספת. המדרש מספר: אמר הקב"ה למשה, אם אתה נקבר אצלן (= אצל מתי מדבר) בזכותך הם באים ואתה בא בראשם,שנאמר "וירא ראשית לו...ויתא ראשי עם".
אנו רואים ממדרש זה מושג נוסף במידת החסד - משה רבנו שכל כך השתוקק להיכנס לא"י, והוציא את בנ"י ממצרים ועבר איתם את כל המדבר הנורא במשך ארבעים שנה כדי להגיע לאותה שעה שיוכל להיכנס לא"י, ובשביל מה? רק לאכול מפריה ולשבוע מטובה? ודאי שלא. אלא למטרה רוחנית גרידא, לקיים את המצוות שמקיימים רק בא"י וללמוד תורה בא"י שאין תורה כתורתה, ולזכות ל"אווירא דארץ ישראל" המחכים.
ובכל זאת הסכים משה למות במדבר ולא להיכנס לארץ, כדי שמתי מדבר יזכו לקום עמו בתחיית המתים.
כך, רואים אנו מושג נוסף של "חסד", שאדם מוכן לוותר למען הזולת לא רק כסף וזמן, אלא גם להפסיד מעלות רוחניות כדי לזכות אחרים לקום איתו לתחיית המתים. מצינו עוד שאמר הקב"ה למשה, אתה ביקשת ממני שתי בקשות, האחת בחטא העגל –"סלח נא לעוון העם הזה". והשנייה "אעברה נא ואראה את הארץ". על כן עליך להחליט איזה מהן אתה רוצה שאקבל. משה, מרוב אהבתו לבני ישראל העדיף שהקב"ה יקבל בקשתו למחול לבניו על חטא העגל. על אף שעל ידי זה תימנע כניסתו לא"י. אנו למדים ממשה המנהיג, עוד דרגה של הקרבה רוחנית עצמית עבור כלל ישראל.
ואתחנן אל ה'
משה רבנו התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות כמניין 'ואתחנן' כדי לזכות להיכנס לא"י .
ויש להבין מדוע לא מצינו שאהרן התפלל וביקש להיכנס לא"י, כמו שמשה השתוקק למעלותיה של א"י?
אלא מבאר "התולדות יצחק". אהרן אמר, אחי משה רוצה להיכנס לארץ מפני מצוות התלויות בה אבל אני, אם אתפלל על כניסה לא"י יאמרו שמטרת כניסתי היא למטרת טובות הנאה הבאות ממצות המחויבות לכהן בארץ, כגון מתנות כהונה וכדומה. לכן נמנע אהרן מתפילה זו.
נחמו נחמו עמי
מדי שבת אנו קוראים הפטרה עם קשר כלשהו לפרשה שקוראים באותה שבת, אולם באחת עשרה השבתות שבין שבעה עשר בתמוז ליום הכיפורים, אין קשר בין ההפטרה לפרשת השבוע. בשבתות אלו שלש ראשונות של פורענות, שבעה שאחריהן נחמה ואחרונה תשובה.
שבע הנחמות שקוראים בין ט' באב לר"ה הם לפי גודל הנחמה שבהן. כל הפטרה נחמתה גדולה מקודמתה ועל כן מבאר רבי שמחה ויטרי (תלמידו של רש"י) בעל "מחזור ויטרי", הקדימו את הפטרת "נחמו" שלראשונה ה' מנחם את ציון אך מאחר שהיא עדיין עומדת בחורבנה, התייאשה וחשבה שהיא גם נשכחה "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני ", אך הקב"ה מבטיח "ואנוכי לא אשכחך".
ההפטרה השלישית "עניה סוערה לא נוחמה" והרביעית "אנכי אנכי הוא מנחמכם". למרות ש"אנכי מנחמכם" כתובה בישעיהו לפני "עניה סוערה", נקבעה "עניה סוערה" לפני "אנכי אנכי" מאחר שאחרי שה' מנחם, לא שייך לומר "לא נוחמה".
הקב"ה אומר לנביאים נחמו נחמו עמי, אומרת כנסת ישראל, "ותאמר ציון עזבני ה'", כלומר איני מתפייסת מנחמת הנביאים. חוזרים הנביאים לפני הקב"ה ואומרים: כנסת ישראל ממאנת להתנחם מאתנו! אומר הקב"ה אנכי אנכי הוא מנחמכם. על זה משיבה כנסת ישראל ."שוש אשיש בהשם", כלומר עתה יש לי לשוש ולשמוח "תגל נפשי באלוקיי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה" – לאחר שתמה האבלות, תלבש כנסת ישראל בגדים מפוארים "כחתן יפאר וככלה תעדה כליה פאר..."
"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך"
מסופר על החפץ חיים זצ"ל, שבפטירת בנו רבי אברהם ז"ל סיפר כי בגירוש ספרד היטלטלה משפחה אחת בלב ימים ואבי המשפחה נפטר בלב ים. האם הגיע עם ילדיה למדבר שממה, והילדים כשלו במסעם בחום. השמש והשרב, ברעב ובצמא נטלו את שלהם, עד שנותרה עם בן אחד. השמש הכתה על ראשו וגם הוא כרע ונפח את נשמתו, קברה אותו בחולות, הצדיקה את הדין, ואמרה: "אהבתיך בוראי, אבל אהבתי גם את בעלי ואת ילדי. עתה, משהשיבו לך את נשמתם פנוי כל לבי לאהבתך"...
דרישת שלום מעזר מציון –
סיפור לשבת - הכוח שבהודאה על טעות
הנה סיפור על שרה, בחורה מיוחדת ומאוד חולה, שהצליחה לברוח ממדינה ש"אין לה איתנו קשרים דיפלומטיים" הודות למחלה ממארת שנתגלתה ברגלה. עברו עליה תלאות רבות עד שזכתה לדרוך על אדמת ארץ ישראל, היא התגלגלה דרך מדינות עוינות ועברה טלטולי דרך רבים וקשים תוך שהיא מסתירה את מוצאה היהודי במדינות ערב בהן עברה.
שרה שהתה בארץ ללא כל גואל ומכר, בודדה ועזובה ללא משפחה וידידים אך עם מחלה קשה וייסורים שמקננים בה. בשלב זה נכנסה לתמונה משפחת "עזר מציון", שלא עזבה אותה לרגע. בכל שלבי הטיפול להצלחת חייה, היא מתגוררת בהוסטל במרכז הארץ ונזקקת להסעות תכופות לבית החולים כדי לקבל טיפולים כימותרפיים, הנהגים המסורים של "עזר מציון" מסיעים אותה באמבולנס מההוסטל לביה"ח ובחזרה לטיפולים הקשים, בינתיים היא מוצאת בית חם אצל מתנדבות שמשמשות לה כאם, אחיות וכמשפחה חמה ותומכת שדואגים לה לכל צרכיה האישיים.
גם בשבתות היא שהתה בבתי המתנדבות והן ארחו לה לחברה בין הטיפולים במהלכם השפיעו עליה הרבה חום ובעיקר אהבה, ליוו ועודדו אותה בניתוחים הקשים שעברה. שרה התברכה בידי זהב ויצרה יצירות אומנות מיוחדות אותן הציגו בתערוכה שנערכה ע"מ לעזור לעולה הגלמודה.
באחד מן הימים כשהתקשרה המתנדבת לדרוש בשלום החולה, הבחינה שקולה חנוק מדמעות ורוחה מדוכדכת, מצב נדיר למדי אצל שרה, מלאת האופטימיות ושמחת החיים. לאחר שהפצירה, נאותה שרה לספר על שיחה קשה שהייתה לה עם הרופאה. הרופאה הבהירה לשרה כי סיכוייה מועטים ומצבה קשה מאד, הבשורה הרעה, שברה את רוחה של שרה לחלוטין ושום דבר לא הרגיעה. "התקשרתי לרופאה", מספר הרב צ'ולק, וסיפרתי לה על תוצאות השיחה שגרמה לשרה לאיבוד כל זיק של תקווה וייאוש רב. "ביקשתי מהרופאה שתיגש לשרה ותתקן את הרושם המייאש שנטעה בה", אך הרופאה הביעה התנגדות מוחלטת לתיקון הטעות שעשתה, וגרמה למתנדבות להרים ידיים בניסיונות העידוד.
התקשרנו למנהלת המחלקה, ובקשנו את עזרתה בשכנוע הרופאה, אולם בעקבות שיחה זו נעדרה הרופאה מהמחלקה למספר ימים. משדרשנו בשלומה, סיפר בעלה כי אשתו שבורה מהצער שגרמה לשרה, ולא מסוגלת להגיע לביה"ח. לאחר מספר ימים "תפסה אומץ" ונפגשה עם שרה, ובפגישה רווית דמעות הביעה הרופאה צער עמוק על שדבריה לא הובנו כראוי. היא עודדה את שרה, חזקה אותה ונטעה בה קרן של תקווה, בהמשך הלחימה הקשה במחלה. רופאי המחלקה גילו בהתפעלות כי מאז אותו אירוע השתנה כליל יחסה של הרופאה למטופלים במחלקה.
"לאחר כמה שנים", מספר הרב צ'ולק,"ליוויתי חולה קשה לחדר מיון בביה"ח, ההמולה בחדר המיון הייתה גדולה, אמבולנסים הגיעו לפינוי חולים, זה מתאונת דרכים זה עם התקף לב וזה עם בצקת ריאות. בין הרופאים שהתרוצצו בחדר, בלטה רופאה אחת מיוחדת במינה, נדירה ביחס החם והמסור לכל חולה. לפתע, ניגשה אלי אותה רופאה, ואמרה: "אתה מוכר לי, אינך היושב ראש של עזר מציון? היא הזכירה לי שנפגשנו בעת מחלתה של שרה, אותה עולה, שצערה גרם לרופאה לתקן את ששגתה.
מושר השכל: עלינו לגלות אחריות כלפי הסביבה האנושית שלנו. בני אדם טועים לעיתים, זאת מידה אנושית, אולם בשגרת החיים על האדם לשים לב לזולתו, להקפיד שלא לרסק את חלומותיו, או להחריב את עולמו. מילה אחת, הנהון ראש שאינו במקום והתוצאה עלולה להיות הרת גורל. מי שלא עושה, חזקה עליו שהוא לא טועה, החכמה היא להשתנות ולתקן אם טעינו, עד קצה גבול היכולת. זאת מלמדת אותנו הרופאה, כדי לגבור על מחלה יש צורך לגבור על הטבע האנושי.
שבת שלום מעזר מציון.