יעקב קסטל היה בן שנה כשפרעו וטבחו ערביי חברון ביהודי העיר בשנת תרפ"ט. היום, במלאת שבעים ושמונה שנים למאורעות ההם הוא מספר ביומן ערוץ 7 על הימים ההם מהם נותרו לו סיפוריהם של בני המשפחה.
"המשפחה שלנו ניסתה לברוח מחברון דרך השוק, כי שם לא היו ערבים ואבא שלי הכיר את הדרכים טוב טוב ורצה לצאת משם. כשנכנסנו לשוק באה פתאום כנופיה לפנינו. אמא שלי אמרה לאבי 'זהו, גמרנו את החיים שלנו'. פתאום מתוך הכנופיה יצא אחד ג'אבר התנפל על אבא שלי ואמר לו בערבית 'אתה אחי שלמה (אינתה אחוי סולימאן). אבא שלי לא הכיר אותו, אבל הבחור הזה הכיר את האבא שלי שעבד עם הרב בג'איו. הערבי הזה היה קצב והיה בקשרי מסחר איתנו. הוא החביא אותנו באותו יום עד הערב, אז הגיעה המשטרה הבריטית. מהמחבוא שמענו את הקולות והבכיות".
לעומת משפחתו מספר קסטל על קרובי משפחה אחרים שנפגעו בטבח.
לימים, לאחר מלחמת ששת הימים, סייעה משפחתו של יעקב לערבי שהגן עליה. האם חיפשה אותו בחברון, הביאה אותו לבית המשפחה, וסייעה לו לקבל אישור למגורים בחברון.
"לא האמנו למה שעמד לקרות בחברון. הרב בג'איו והרב סלונים יצאו לעצור את השיירה של ההגנה שרצו להגיע עם נשק. הם לא תיארו לעצמם שהערבים יעשו את מה שעשו ואמרו לאנשי ההגנה שלא יכניסו נשק לעיר, כי אם ייכנס נשק תהיה מלחמה. לא תיארו לעצמם שהערבים יכרתו ידיים ורגליים, יחתכו ראשים של יהודים".
על חייהם המשותפים של הערבים והיהודים בעיר טרם המאורעות מספר קסטל ומתאר חיים בהם נשים ערביות היו מתחזקות את בתיהם של היהודים בשעה שאלה יצאו לעבד את השדות. "היינו אז כמו אחים, אבל ימים כאלה לא יכולים לחזור עוד".
בימים אלה מלווה יעקב קסטל קבוצות תיירים ומרצה להם על ימי המאורעות ועברה של העיר. לבד מכך, הוא מספר, הוא משתדל לסייע בכל דרך ליהודי העיר.