צריך להבין מה בדיוק העינוי והרעב באכילת 'מן', הרי ה'מן' הספיק להם לכל היום? אפשר להציע תשובה שמאחר והם אכלו את ה'מן' רק בבוקר, אפילו שזה הספיק להם לכל היום, עדיין, חסרה להם העובדה שבמהלך היום לא אכלו יותר כלום, הרי זה סוג של 'רעב ועינוי'.
שאלה נוספת שמתעוררת כאן, בהמשך הפרשה נאמר "ואכלת ושבעת וברכת" וחז"ל לומדים שרק אם 'שבעת' אתה מברך, ועל כן חשוב לדעת, האם שבעו בני ישראל באכילת המן עד כדי שיוכלו לברך ברכת המזון, או מאחר שזה היה לחם אבירים – "לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו", זהו לחם רוחני שלא שבעים ממנו, ולפיכך לא יוכלו לברך אחרי אכילת ה'מן', כי חסר להם את ה"ושבעת".
במסכת ברכות דף מ"ח: נכתב שמשה תיקן לישראל את 'ברכת הזן' כשירד להם המן. אם כן, מוכרח להיות שהם שבעו, ולכן תוקנה הברכה.
¨ ואכלת ושבעת וברכת
מובא בספר 'חרדים': מצות עשה לברך אחר ברכת המזון שנאמר ואכלת... וצריך שיברך ברכת המזון בנחת ובקול רם ובשמחת הלב. בספר 'החינוך' כתב שקיבל מרבותיו, ש'כל הזהיר בברכת המזון, מזונותיו מצוין לו בכבוד כל ימיו'. הרב אלעזר מן שך זצ"ל היה אומר לאנשים חשוכי ילדים, או למבקשים הצלחה בעסקים ובפרנסה, לברך ברכת המזון מתוך הסידור.
במסכת ברכות דף ל"ה מצינו דברים קשים על מי שאוכל ללא ברכה: 'הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו גזל להקב"ה וכנסת ישראל', בגמרא שם מצינו ביטוי חמור, "חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים...", ביטוי זה נאמר על מי שלא מברך לפני אכילתו (שזה רק איסור מדרבנן, קל וחומר למי שלא מברך ברכת המזון שהיא מדאורייתא, שחוסר זהירות בה היא מן החמורות.
אברהם אבינו התפרסם בכך שהוא כ"כ דאג לקרב את האנשים לבורא. חז"ל מספרים שאברהם דרש מהאורחים שלו שיברכו לפני שיאכלו. 'ברכו!', והן אומרים לו 'מה נאמר'? והוא אומר להם 'אמרו ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו!'. מהסיפור הזה אנו למדים שגם הגויים הבינו, שיש להודות לבורא על דבר מה שברא ונתנו לנו. מושג הכרת הטוב, הוא יסוד מוסד באדם, באשר הוא אדם. הגמרא במסכת ברכות דף ל"ה. אומרת "אלא סברא היא, אסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה".
¨ "וקשרתם לאות על ידך"
שאלה הלכתית: מה עושה אדם שחלה ואינו יכול להניח לעצמו תפילין, האם מותר לאשתו או לבתו לקשור לו את התפילין. צדדי השאלה: מאחר ואישה אינה מניחה תפילין ושיטת רבנו תם (מסכת גיטין מה) ד"כל מצווה שאישה פטורה, אישה כשרה לעשותה, משום כך, נשים אינן כשרות לעשות ציצית, כי היא אינה מצווית על מצות ציצית. וכן אינן כשרות לאגוד לולב, כי הן אינן מחויבות במצות לולב", אם כן, גם חולה שאינו יכול להניח תפילין בעצמו, לא תוכל אשתו להניח לו.
מאידך, מצינו (עבודה זרה דף ל"ט), "מעשה באשה אחת שנישאה לתלמיד חכם שהיה מוגבל, והייתה קושרת לו התפילין". בהגהות מימוניות שם נאמר ש"לא הניחה לו, אלא סייעה לו", וכך כתב גם התוס' (מנחות דף ל"ו). אולם המהר"ם שי"ק סובר (ח"א או"ח ס' ט"ו) ש"אישה יכולה לסייע בהנחת תפילין לבעלה החולה, מאחר שאם רוצה להניח לעצמה, יכולה".
¨ "והסיר ה' ממך כל חולי"
במסכת בבא מציעה דף ק"ז: דרש רב 'כל חולי' זו עין הרע. (רש"י: שכל החולאים תלויים בו) הגמרא מספרת ש'רב' הלך לבית הקברות והיה לוחש על הקברים כדי להבין מכל קבר באיזה סיבה מת, אם מת בזמנו או מת מעין הרע. לבסוף אמר 'תשעין ותשע מתים מעין הרע, ואחד מת בדרך כל הארץ'.
התוספות במקום תמה: הרי לפי זה, שבט יוסף שלא שלט בו עין הרע, היה צריך להיות גדול יותר מכל השבטים, ובכל זאת, אנו רואים שהוא היה הקטן מכולם, כיצד אם כך יתכן? מסביר התוס' כשהקב"ה רצה להמיתם, היה שולח להם מחלות שגרמו להם למות יותר משאר השבטים. לכן לא היו שבט יוסף גדול יותר משאר השבטים, מה שמחזיר את השאלה, מה התועלת שבסגולה הנ"ל, אם מתו ממחלות אחרות?
אור בבית/ סיפור קטן לשולחן השבת
כשפוגשים מתנדב של "עזר מציון" בבית החולים, סביר להניח שהוא נמצא שם כדי לעזור למי שנזקק לו. אבל גם מתנדבי "עזר מציון" הם אנשים רגילים, בני תמותה, ולפעמים הם שם בגלל בעיה רפואית, ממש כאחד האדם.
חיים, מתנדב ותיק של "עזר מציון", שהה עם אביו החולה בבית החולים. כמו בן טוב, טרח מסביב לאביו וניסה לסדר עבורו את הטוב ביותר, עדכן את בני המשפחה במצב והתפלל בחום להחלמתו. בבוקר, כשהשתפרה ההרגשה של אביו החולה, ניגש לסדר את השחרור.
אחות מזדמנת עצרה אותו בדרכו. היא זיהתה אותו כמתנדב והייתה בטוחה שגם כעת הוא 'בתפקיד'. "יש כאן קשיש גלמוד שהגיע לבית החולים עקב נפילה והבוקר הוא משתחרר. תוכל לקחת אותו הביתה?" חיים ענה מיד בחיוב, בלי להסס. מתנדב נשאר מתנדב... הוא תכנן לעצמו לקחת את אביו הביתה ולחזור מיד, כדי לקחת גם את הקשיש. כך תכנן וכך עשה.
"מה שלומך, סבא?" שאל בדרך, מנסה לדובב את הקשיש הבודד. "בסדר, כמו תמיד" ענה הזקן. הוא לא דיבר בכעס וגם לא במרירות. רק השלמה פשוטה ומפוכחת. לבד, לבד לבד - - -
"מישהו מחכה לך בבית?" ניסה הנהג לשאול שוב, בזהירות.
"לא. אני גר לבד".
"כבר הרבה זמן?"
"כן". הרגיש המתנדב את ליבו מתכווץ. יהודי, בן גילו של אביו וחי לבד...
בשעות הבאות הזעיק חיים את חבריו בעזר מציון, שיספקו לזקן חברה ויסייעו בבית. הדירה עברה לטיפול המתנדבים ואנשי מקצוע, אווררה ונוקתה, מזון הובא עבורו וחיוך אופטימי החל לתפוס את פני הקשיש.
בדרך הביתה, מותש מאירועי היום, מחשבות הנהג לא התרכזו בכביש ובמכוניות החולפות. זה הרי יכול לקרות לכל אחד, לאבא שלי, לסבא שלי, לי בעצמי! ואז מי יסייע לי?
ריבונו של עולם דורש מאיתנו "איש לרעהו יעזור ולאחיו יאמר חזק", מצוות חסד היא מצווה גדולה, חשוב לעזור לכל אדם שנזקק לעזרה, אבל כשאדם מבין שאת הסיוע שהוא מעניק לזולת, הוא בעצם מעניק לעצמו, זה יותר מעזרה זהו חיזוק. כשאנו מתלבטים אם לסייע וכיצד האם להתנדב לפעילות חסד והיכן, כדאי לזכור, מתישהו גם אנו נזדקק לעזרה. העזרה שתינתן בשנים הבאות מתחילה כעת, בחינוך של ילדנו לחסד, בחינוך של עצמנו.
שני קשישים, הבדלים קלושים: לאחד יש בן ומשפחה שתגן עליו, לאחר יש את משפחת עזר מציון שתעטוף אותו באהבה.
שבת שלום, מעזר מציון!
חידה
אני בת שלוש אותיות וממני ומהסובבות אותי לומדים שני דברים:
1.באחרית הימים יעשו ישראל תשובה
2. מידת הענווה סגולית לשמחה ולימוד תורה
מי אני? את החידה חיבר א.א. שטרן