כאשר מלינה סלוטניק היתה בת 6, היא כמעט טבעה למוות. העוגן של הסירה שמסביבה היא שחתה נמשך מן הקרקע והסירה החלה להיסחף. על הסירה היו הוריה של מלינה, להם לא היה מושג שהסירה החלה להיסחף ושביתם נשארה מאחור. מלינה שחתה בכוחותיה האחרונים עד שהיא לא יכלה יותר. הדבר הבא שהיא זוכרת זה אור חם ושהצילו אותה מן המים.
להאזנה
ב-CNN מסופר כי לאחר כמה שנים הצטרפה סלוטניק לשיעור שחייה בבית הספר שבו היא למדה שהתקיים בבריכה השכונתית. לאחר שכמעט טבעה והיתה מפוחדת, היא ביקשה לדעת מהן הסיבות לכל ההוראות שהמורה לשחייה נותן. היא זוכרת שהתגובה היחידה שלו היתה: "כי אם את לא תעשי כמו שאני אומר לא תקבלי ממתק".
בקורס שחיה הבא שהצטרפה אליו, היא מצאה מדריכת שחייה שענתה לה על כל השאלות שלה. היא המשיכה להשתתף בקורס פעם אחרי פעם עד שהמדריכה שלה הזמינה אותה ללמד יחד איתה את הקורס. היא הייתה אז בת 7. בגיל 13 היא כבר לימדה שחייה לבד. ומאז ועד היום היא מלמדת שחייה לקבוצות.
סלוטניק, כעת בת 49, היתה נחושה תמיד שלא לדחות אף תלמיד המעוניין ללמוד לשחות, ומצאה את עצמה לעיתים תכופות מלמדת את הילדים שאף אחד אחר לא הצליח, כולל ילדים עם מוגבלויות שונות.
"נשיכות, שריטות, ואפילו אף שבור, כבר עשו לי הכל", היא מספרת, "כאשר עובדים עם ילדים ממסגרות חינוך מיוחד או עם צרכים מיוחדים, אין נוסחה שתמיד עובדת. צריך ללמוד מה עובר להם בראש, לקרוא את הסימנים שלא לכולם הם ברורים".
לאחר שעבדה עם ילדים עם צרכים מיוחדים,העבודה עם ילדים רגילים היתה פתאום נראת מאוד קלה. זה הביא את סלוטניק למסקנה שהנוחות שחשים במים היא גם פיזית וגם פסיכולוגית.
"אם יש לך תלמיד שמפחד", היא מסבירה, "צריך להבין ממה נובע הפחד, האם זה בגלל שהוא לא בוטח בך? האם זה בגלל חוסר ידע? האם זה בגלל תחושת אי נוחות עם כל הסביבה?".
כאשת צבא, סלוטניק טיילה בהרבה מקומות בעולם, ובכל מקום היא לימדה שחייה. במשך השנים היא אספה רשימות על התלמידים השונים שלימדה ועל אופן ההתקדמות שלהם בלימוד השחייה. היא הכירה לילדיה את המים כבר כתינוקות, ומרגע שהם ידעו לשחות הם עזרו לה ללמד שחייה.
בשנת 2000 היא הקימה בית ספר לשחייה מחוץ לאטלנטה, ג'ורג'יה, שם היא ושני ילדיה- מנפרד, 22, ומורלה, 19, מהווים את עיקר הצוות המלמד שחייה.
בשנת 2005 הם נכחו בכנס שנועד לעזור למבוגרים ליצור קשרים טובים בסביבת העבודה שלהם. הדובר בכנס, ברוס סאליוואן, הסביר שישנם ארבעה סוגים של אישיות המסווגים על פי צבעים. לפי סאליבאן, על מנת ליצור קשרים טובים בין אנשים מסוגים שונים על הצבעים השונים ללמוד על מאפייני הצבעים האחרים.
"זה היה כאילו הפעילו זיקוקים, פתאום כל חלקי הפאזל התיישבו במקום המתאים. חשבנו שאם זה בטוח עובד במשרד למה לא לנסות את התאורייה גם בתוך הבריכה", מספרת סלוטניק. היא לקחה את התיאוריה של סאליבאן והכניסה עליה את תוצאות המחקרים מתוך הבריכה שלה, ויצרה שיטת מדרג שמתאימה לצורכי לימוד השחייה. לעיתים, היא מספרת, ניתן לדעת מהו סוג האישיות של הילד רק לפי הצורה שבה הוא נכנס דרך הדלת.
מנפרד מוסיף "השיטה הפכה את לימודי השחייה למאוד קלים. אם אני יודע איזה סוג אישיות יש לילד- אני יכול לדעת מה צריך להגיד לו על מנת להניע אותו ללמוד ולשחות". על פי שיטת הצבעים יכולים לאבחן, האם הילד המפוחד שנכנס דרך הדלת, צריך תמיכה ריגשית או פשוט יותר אינפורמציה לגבי הסביבה.
"השיטה קובעת מהי האישיות שלהם, באילו מילים ניתן להשתמש על מנת לגרום להם לעשות דברים, כיצד להגיב על דברים שלהם, אילו דברים הם כבר יודעים", מסבירה מלינה, "לכל אחד יש את הייחודיות שלו, ודרך עיבוד המידע המיוחדת לו, ואם לא נדע להתכוונן אליהם- לא נוכל ללמד אותם במהירות הרצויה"
"שחייה היא מכנה משותף לכולנו", מסכמת מלינה, "כולנו יצאנו מתוך המים, וכולנו מתנהגים אותו הדבר כאשר אנחנו נכנסים שוב למים".