"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך"
הגמרא במסכת שבת דף כ"ג אומרת שהברכה על הדלקת נר חנוכה היא "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה". שואלת הגמרא "והיכן ציוונו?" הרי מצות נר חנוכה היא תקנת חכמים, ובתורה לא נצטווינו על כך, א"כ איך אומרים "וציוונו"?. הגמרא מציעה תירוץ: מאחר והתורה אמרה 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך' חכמים, ממילא אפשר לברך "וציוונו" כי זה ציווי התורה... (רב נחמיה מסיק את אותה תוצאה מפסוק אחר: 'שאל אביך ויגדך').
בעניין זה מסביר רבי חיים מבריסק, שבעצם כל האיסורים מדרבנן כלולים תחת הלאו של 'לא תסור', אבל אין הכוונה בזה שכל העובר על איזה שהוא איסור דרבנן, עובר בלאו דאורייתא, אלא העניין הוא, שאם אדם ממאן לקבל על עצמו את סמכות החכמים ומרותם, עובר הוא בלאו זה, אבל במקבל מרותם באופן עקרוני, אלא שעובר על דבריהם מפני הנאת ממון, או סיבה מקומית אחרת, אין בזה לאו של 'לא תסור'.
"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך"
בספר המצוות טוען הרמב"ם (ב-ם') שהמצווה של 'לא תסור' נאמרה על כל תקנות, גזירות ומנהגי חז"ל, אולם הרמב"ן (ב-ן') חולק וסובר, שמצוות 'לא תסור' נאמרה רק על הנלמד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, או על דבר הנלמד בהלכה למשה מסיני. מה שדרשו חז"ל משום 'סייג וגדר' אינו באזהרת התורה של 'לא תסור'. גם המצוות שחידשו הנביאים, לא נכללים במצוות 'לא תסור' כמו מצות נר חנוכה.
"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך"
מובא במדרש רבה: "אמר הקב"ה, מכל מה שבראתי איני אוהב אלא את ישראל, שנאמר 'כי נער ישראל ואוהבהו'. מכל מה שבראתי איני אוהב אלא את המשפט, שנאמר 'כי אני ה' אוהב משפט'. אמר הקב"ה נותן אני מה שאהבתי לעם שאני אוהב".
כביטוי לאהבת ה' מביא המדרש את הכתוב "כי נער ישראל ואוהבהו", הנער מצויד במידת הענווה, כי הוא יודע שעליו ללמוד כדי להגיע לגדלות הקב"ה, ששונא את בעלי הגאווה עד 'שאין אני והוא יכולים לדור יחד'. ואכן, באותה 'מידה כנגד מידה', אוהב ה' את הענווים, על 'כי נער ישראל ואוהבהו' ונותן להם את מה שהוא אוהב והוא המשפט.
פיאות של ילד יהודי - סיפור מעזר מציון
הנה סיפור שיכול בנקל להכניס אותנו לפרופורציות. באחת הקייטנות של "עזר מציון" לחולי סרטן שהיו בשנים האחרונות התקיימה שיחת חיזוק שגרתית להורים ולבני המשפחה ששותפים למלחמה במחלה הארורה. לאחר השיחה הגיע הורה לילד סובל מהמחלה, שהיה אמור להתחיל סידרת טיפולים וסיפר שלבנו יש טראומה מהשיחה עם הרופא. מתברר שהרופא הכין את הילד לקראת העובדה שבעקבות הטיפול עלולות שערותיו לנשור, הצעתי לאבא להיכנס עם ילדו לרבי חיים קנייבסקי שליט"א ולקבל את ברכתו. כשנכנסנו אל הרב פרץ הילד בבכי והתקשה לדבר. האב סיפר לרב שהילד דומע כבר כמה ימים. 'על שיער הראש לא איכפת לי, אבל איך אשאר ילד יהודי ללא פיאות?'...ולא הפסיק להוריד דמעות.
האב סיפר לרב שבימים האחרונים, מאז נודע לבנו על השלכות הטיפול, הוא נראה מסב פניו לקיר, ומתפלל. כשקרב את אוזנו שמע את התפילה המיוחדת של בנו: "..אבא רחום, אני בטוח שכל מה שאתה עושה עימי הוא לטובה, ואני יודע שאין מי שמרחם עלי יותר ממך, כך אמרו לי תמיד אבא ואמא, לכן אני מקבל באהבה את המחלה שהבאת עלי ובטוח שאתה רופא כל בשר תהיה עימי בטיפולים ותשלח לי רפואה שלמה... השלמתי כבר עם העובדה שאהיה קירח בראשי עם כל הבושה שבדבר. אני מוכן להכול, אבל בלי פאות?, איך אוכל לוותר עליהם?! איך איראה 'ילד יהודי' ללא פיאות?.
'אני מבקש ומתחנן לפניך אבא שלי, אבא שבשמים, תשאיר לי לפחות את הפיאות... שהפאות לא ינשרו בזמן ההקרנות'...". ההורים עמדו מהצד והצטרפנו לתפילתו. הרב, נרגש כולו, בירך את הילד שיזכה לבריאות ואריכות ימים והילד חזר לביה"ח לטיפולים.
מספר שבועות חלפו, ולאחר שהילד עבר תקופת טיפולים, הגיע הילד לרבי חיים קנייבסקי, כשכל שערותיו נשרו, ורק אוצר הפיאות נשמר ולא נשר. כל מי שעמד בחדר הופתע בהלם לראות את הנס הגדול. רבי חיים ליטף את הילד אחז בפאותיו בחביבות ובהתרגשות. ובירך אותו להחלמה מהירה.
מי יכול לעמוד מול דמעות של ילד?