ב-17 לאוגוסט 1982 החלו לצאת פלטות עגולות מפסי הייצור בהאנובר, גרמניה. פנינה הנדסאית- בזמנו, היום הם מזוהים כ-קומפקט דיסק או פשוט CD. הטכנולוגיה הזו חגגה יום-הולדת 25 ביום שישי, ובראייה לעתיד ישנן ספקות לגבי המשך קיומה עם הטכנולוגיות החדשות של הפאלם והאיי-פוד.
הדיסקים הראשונים הכילו את הסימפוניות של מוצרט, ואם הם ינוגנו היום - האיכות שלהם תהיה לא פחות טובה מביום שיצאו לשוק. על הפיתוח היו אחראיות שתי חברות הענק פיליפס וסוני.
שוק ההעתקות היה בעיצומו בשנות ה-90. אנשים רבים החליפו את מכשירי הקסטות והפטיפונים במכשירי קומפקט דיסקים חדישים, ובכך הפכו את הטכנולוגיה החדשה של הדיסקים לפורמט הנפוץ ביותר.
עד היום, עיקר המדיה המוזיקלית נשמעת מתוך דיסקים, אבל בעשור האחרון חלה ירידה דרסטית במכירת הדיסקים. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בשיטת שיתוף הקבצים ברשת האינטרנט, המאפשרת שמיעת הקבצים הרצויים ללא צורך ברכישתם. כמו כן, אנשים המירו את ההשקעות של כספם הפנוי מקניית דיסקים של מוזיקה לדברים אחרים כמו DVD, משחקי וידאו ועוד.
כאשר מחירי הדיסקים בשפל, ותעשיית המוסיקה מנסה לעשות מבצעים לגבי המדיה המזדקנת, קשה להאמין שהיו זמנים בהם לא השתמשו בדיסקים.
בזמנו, היה מדובר בסיכון גדול להביא את המדיה הדיגיטאלית להמונים, אמר פיטר קראמר, ראש קבוצת המחקר האופטי במעבדות פיליפס שבהולנד בשנות השבעים. "כשהתחלנו לא היה שום דבר במקום", הוא סיפר.
הצ'יפים החצי-מוליכים שהציעו עבור נגני ה-CD היו הדברים הכי מפותחים שבהם השתמשו אי פעם למוצרי צריכה קמעונאיים. והלייזר היה עדיין בשלבי שולחן השירטוט כאשר החלה החברה להתארגן ב-1979. בשנת 1980 פרסמו, במה שנודע אחר כך כ"ספר האדום", את הכללים הבסיסיים שעל כל נגן CD לעמוד בהם. הספר כלל סטנדרטים וכן פטנטים רשומים על שם פיליפס וכן על שם סוני.
צורת הדיסק נבעה מצורת התקליט. הפסים החרוטים על התקליט היו לשם קריאת המחט, ואילו על הדיסק ישנם פסים המורכבים ממיליוני 0 ו-1 לקריאת אור הלייזר.
מכיוון שהחריצים מצופים פלסטיק, ומכיוון שהאור הלייזר אינו שוחק אותם- הדיסק לעולם אינו מאבד את איכות השמע שלו.
ישנן אגדות רבות בנוגע לקוטר ה-CD. ישנם הטוענים שזהו קוטרה של בירה מיוחדת, וישנם הטוענים שהגודל הזה נבחר מכיוון שהצליח להכיל את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. קראמר אומר שהגודל הוחלט לאחר דיונים רבים מסביב לשולחן לגבי הגודל הכי הגיוני לשמירת קבצי קול.
עד שנת 1982 החברות הודיעו שהן מוכנות להתחיל בייצור ההמוני בגרמניה, והחברות החלו לשווק את המוצרים באירופה, ובסתיו שלאחר מכן גם באמריקה.
ב-1984 הומצא הדיסקמן, ואז עלתה בהרבה מכירת הדיסקים- בגלל השימוש האישי הנרחב.
כעת מדובר על הימים האחרונים של המכשירים בגלל המצאת ה-MP3 "ושאר המכשירים הקטנים המוחזקים בכל כיס". "הם בהחלט מסוגלים להחליף את ה-CD", אמר קראמר, המהנדס הפורש. הוא מציין בסיפוק שהיתה זו הרגשה מצויינת לקחת חלק, אפילו קטן, בחיי הטכנולוגיה האדירה ששינתה את כל פני המוזיקה והמחשבים של היום.
הדיסקים הראשונים הכילו את הסימפוניות של מוצרט, ואם הם ינוגנו היום - האיכות שלהם תהיה לא פחות טובה מביום שיצאו לשוק. על הפיתוח היו אחראיות שתי חברות הענק פיליפס וסוני.
שוק ההעתקות היה בעיצומו בשנות ה-90. אנשים רבים החליפו את מכשירי הקסטות והפטיפונים במכשירי קומפקט דיסקים חדישים, ובכך הפכו את הטכנולוגיה החדשה של הדיסקים לפורמט הנפוץ ביותר.
עד היום, עיקר המדיה המוזיקלית נשמעת מתוך דיסקים, אבל בעשור האחרון חלה ירידה דרסטית במכירת הדיסקים. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בשיטת שיתוף הקבצים ברשת האינטרנט, המאפשרת שמיעת הקבצים הרצויים ללא צורך ברכישתם. כמו כן, אנשים המירו את ההשקעות של כספם הפנוי מקניית דיסקים של מוזיקה לדברים אחרים כמו DVD, משחקי וידאו ועוד.
כאשר מחירי הדיסקים בשפל, ותעשיית המוסיקה מנסה לעשות מבצעים לגבי המדיה המזדקנת, קשה להאמין שהיו זמנים בהם לא השתמשו בדיסקים.
בזמנו, היה מדובר בסיכון גדול להביא את המדיה הדיגיטאלית להמונים, אמר פיטר קראמר, ראש קבוצת המחקר האופטי במעבדות פיליפס שבהולנד בשנות השבעים. "כשהתחלנו לא היה שום דבר במקום", הוא סיפר.
הצ'יפים החצי-מוליכים שהציעו עבור נגני ה-CD היו הדברים הכי מפותחים שבהם השתמשו אי פעם למוצרי צריכה קמעונאיים. והלייזר היה עדיין בשלבי שולחן השירטוט כאשר החלה החברה להתארגן ב-1979. בשנת 1980 פרסמו, במה שנודע אחר כך כ"ספר האדום", את הכללים הבסיסיים שעל כל נגן CD לעמוד בהם. הספר כלל סטנדרטים וכן פטנטים רשומים על שם פיליפס וכן על שם סוני.
צורת הדיסק נבעה מצורת התקליט. הפסים החרוטים על התקליט היו לשם קריאת המחט, ואילו על הדיסק ישנם פסים המורכבים ממיליוני 0 ו-1 לקריאת אור הלייזר.
מכיוון שהחריצים מצופים פלסטיק, ומכיוון שהאור הלייזר אינו שוחק אותם- הדיסק לעולם אינו מאבד את איכות השמע שלו.
ישנן אגדות רבות בנוגע לקוטר ה-CD. ישנם הטוענים שזהו קוטרה של בירה מיוחדת, וישנם הטוענים שהגודל הזה נבחר מכיוון שהצליח להכיל את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. קראמר אומר שהגודל הוחלט לאחר דיונים רבים מסביב לשולחן לגבי הגודל הכי הגיוני לשמירת קבצי קול.
עד שנת 1982 החברות הודיעו שהן מוכנות להתחיל בייצור ההמוני בגרמניה, והחברות החלו לשווק את המוצרים באירופה, ובסתיו שלאחר מכן גם באמריקה.
ב-1984 הומצא הדיסקמן, ואז עלתה בהרבה מכירת הדיסקים- בגלל השימוש האישי הנרחב.
כעת מדובר על הימים האחרונים של המכשירים בגלל המצאת ה-MP3 "ושאר המכשירים הקטנים המוחזקים בכל כיס". "הם בהחלט מסוגלים להחליף את ה-CD", אמר קראמר, המהנדס הפורש. הוא מציין בסיפוק שהיתה זו הרגשה מצויינת לקחת חלק, אפילו קטן, בחיי הטכנולוגיה האדירה ששינתה את כל פני המוזיקה והמחשבים של היום.