בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע שלושה גברים, יארוסלב בויארסקי – יאריק, אנטון אוליינקוב ויאן צ'ריוב, תושבי הקריות שהואשמו ברציחתו של יששכר איצקוביץ', בעל מרכול מחיפה לפני כשנתיים וחצי.
מהכרעת הדין עולה שהשלושה חטפו את איצקוביץ' מפתח ביתו שבקריית אתא כדי לקחת ממנו את מפתחות המרכול ולשדוד את המקום. לאחר מכן רצחו הנאשמים את איצקוביץ', והשליכו את גופתו.
מהאירוע עולה, כי יאריק ואנטון השאילו מחבר ששמו דימיטרי רצ'ינסקי, באמתלת שווא, רכב מסחרי ונסעו מן המקום והמתינו בנקודה שסוכמה מראש. באותה עת המתין יאן, ביחד עם דימה ליד המינימרקט שבקריית אליעזר, וחיכו שהמנוח יסיים את עבודתו. בסביבות השעה 21:00 יצא המנוח את המינימרקט, ויאן ודימה החלו לעקוב אחריו כשהם נוסעים ברכבו של דימה. בהתאם לתכנון המוקדם, הודיעו העוקבים ליאריק ולאנטון כי המנוח יצא לביתו.
יאריק ואנטון המתינו למנוח ליד הבית שברחוב קק"ל בקריית אתא. לאחר שהמנוח החנה את רכבו, חטפו אותו השניים, תוך שהם כופים עליו להצטרף אליהם ולהיכנס לרכב.
לאחר שחטפו את המנוח, נסעו יאריק ואנטון עם המנוח, תוך שהם מכים אותו ונוטלים ממנו את מעילו וצרור מפתחות שנשא עמו. השניים פגשו את יאן ודימה ומסרו להם את המפתחות על מנת שיפרצו למינימרקט, יפתחו את הכספת וישדדו את תוכנהּ. כמו כן לקחו מהמנוח את שעונו ואת מכשיר הטלפון הסלולרי שהחזיק.
יאן ודימה נטלו את המפתחות, חזרו לקריית אליעזר ופרצו את המינימרקט. יאן נכנס לתוך החנות, כאשר דימה נותר צופה מבחוץ. ניסיונותיו של יאן לפתוח את הכספת לא צלחו, והשניים עזבו את המקום מבלי לפתוח את הכספת. באותה עת הכו יאריק ואנטון את המנוח בכל חלקי גופו, חנקו אותו, ואף חבטו בראשו באמצעות חפץ קהה – כל זאת, כך נטען, במטרה להמיתו. עקב המכה בראש נגרם למנוח נזק חמור, עם שברים בגולגולת, אשר הביא למותו. לאחר שסיימו להכות את המנוח, קשרו אותו הנאשמים והניחו אותו ברחוב תובל בקריית חיים, שם נמצא למחרת היום ללא רוח חיים.
השופט רון סוקול קבע, כי לא הובאה כל ראיה כי הייתה תכנית להמית את המנוח. הוא קבע כי מלכתחילה לא תוכנן להמית את המנוח, אלא אך ורק לסחוט ממנו תוך כדי חטיפה ושימוש בכוח, את המפתחות ואת קוד הכספת. עוד קבע כי ברור מהראיות שהמנוח הוכה עד מוות כבר ברכב.
השופט סוקול ציין ,כי אין חולק כי הנאשמים פעלו בצוותים נפרדים, ולא כולם נטלו חלק בכל שלבי הביצוע וכי המאשימה מבקשת לבסס את אחריותם של כל שלושת הנאשמים לכל העבירות המיוחסות להם, על פי דיני השותפות בביצוע.
השופט קבע כי הוכח – מעבר לכל ספק – כי כל הנאשמים: יארוסלב בויארסקי – יאריק, אנטון אוליינקוב ויאן צ'ריוב ביחד עם דימה חברו יחדיו ותכננו לשדוד את החנות. המאשימה הוכיחה, כנדרש בהליך פלילי, כי הנאשמים חברו יחדיו לשם ביצוע עבירת השוד ועבירת החטיפה, שהן מטרה בלתי כשרה ועבירה מסוג פשע, ועל כן יש מקום להרשיעם בעבירת הקשר לביצוע פשע, וכן בעבירת השוד עצמה ועבירת החטיפה.
הוא הבהיר כי הנאשמים יאריק ואנטון בצעו גם עבירה של חטיפה וגם עבירה של שוד. במהלך החטיפה ועל מנת לקחת מהמנוח את המפתחות ולחלץ מפיו את קוד הכספת, תפסו אותו יאריק ואנטון, לאחר מכן חבטו בו והיכו בו עד שמצא את מותו. החבטות שחבטו יאריק ואנטון במנוח נעשו במהלך ביצוע השוד והחטיפה, לשם השלמת מעשה החטיפה ועל מנת להתגבר על התנגדותו של המנוח ולהביא את המנוח למסור מידע לגבי קוד הכספת ותוך כדי ביצוע עבירות אלה בוצעה עבירת גרימת מות המנוח.
השופט סוקול ציין כי אין ספק בליבו כי כל אדם יודע, מבין וצופה את האפשרות שגרימת חבלות בפנים ובראש כאלו שספג המנוח, חניקת צוואר וכו' עשויים לגרום למותו של הקורבן. יתרה מזאת, האופן בו נקשר המנוח והאופן בו נחסמו פיו ועיניו מחייבים את המסקנה כי כל מי שראה זאת היה מודע לאפשרות שבתנאי קשירה שכאלה תימנע מהקורבן כל אפשרות להתאושש ולהתגבר על פציעתו ויתקרב קצו. אשר על כן, ניתן לקבוע, ללא כל פקפוק, כי יאריק ואנטון היו מודעים לאפשרות של המתת המנוח. הוא הוסיף כי הם התעלמו מהחשש , לא נמנעו מהכאת המנוח, גם כאשר נפגע. לא הפסיקו את מעשיהם, לא פינו אותו לטיפול, לא הודיעו למאן דהוא על הפגיעה בו, ולא עשו כל פעולה שיכולה ללמד כי רצו למנוע את מותו. התנהגות כזו שבה אדם מוכה ונחבט באופן כה ממשי בראשו ובפניו, לרבות באמצעות חפץ קהה, מחייבת את המסקנה כי מי שהכה וחבל במנוח היה לכל הפחות אדיש לאפשרות כי ייגרם מוות, ועצם את עיניו מלראות את התוצאה הקטלנית הצפויה.
השופט סוקול ציין כי נסיבות המקרה אינן נסיבות רגילות של שוד, אלא יש בהן אלמנטים נוספים אשר בעטיים אדם מן היישוב היה מודע לאפשרות של הידרדרות לאלימות קשה עד כדי המתת החטוף. כל אדם מן היישוב שהיה מצוי בנסיבות כאלו, ויודע את פרטי התכנית כמו שידע יאן, גם אם לא ידע את התכנית כולה, היה יכול לצפות כי חטיפת המנוח והכנסתו בכוח למכונית, ליד ביתו, תחייב שימוש בכוח רב. המנוח היה אדם גדול ומשקלו היה מעל 90 ק"ג. יאן הכיר את המנוח וידע זאת. חטיפתו של אדם כזה בכוח מחייבת שימוש בכוח רב, ועל כן נבחרו יאריק ואנטון לביצוע החטיפה (בעלי מיומנות בהיאבקות ובעלי כוח פיזי רב). צפוי היה גם כי החזקתו של אדם ברכב מסחרי נוסע למשך זמן רב, עד סיום השוד, תחייב נקיטת אמצעים אלימים. אין גם כל ספק כי על מנת לגרום למנוח למסור את פרטי קוד הכספת, בתוך זמן קצר מרגע החטיפה, עד ההגעה למקום המפגש, היה צורך להפעיל עליו לחצים ולהשתמש בכוח. שימוש בכוח בתנאים כאלו, על-ידי שני אנשים חזקים כדוגמת יאריק ואנטון, צריך היה להדליק נורה אדומה ליאן ולהעמידו בפני החשש שמא השימוש בכוח ואלימות יגרמו למנוח נזק מעבר למתוכנן עד כדי גרימת מותו.
מסקנה זו , קבע השופט סוקול , מתיישבת גם עם תכלית הוראת סעיף 34א לחוק העונשין. כל מי שנוטל חלק בתכנון, ובביצוע של עבירות כה חמורות כמו חטיפה ושוד, בצוותא חדא עם אחרים, צריך לדעת כי הוא מפקיר את גורלו בידיהם, וכי הינו צפוי לשלם את המחיר על עבירות נוספות שחבריו עלולים לעבור במסגרת קידום המעשה הפלילי המתוכנן. הטלת אחריות בנסיבות כאלו תרתיע עבריינים מפני השתתפות בביצוע עבירות שכאלו, בייחוד עם משתתפים רבים, ותרתיע מי שכבר נכנס להרפתקה עבריינית, מפני אבדן השליטה על כל שלבי הביצוע.
השופט רון שפירא הסכים כי יש להרשיע את כל הנאשמים בעבירה של רצח במזיד, אך סבור היה כי גם את הנאשם ויאן צ'ריוב ניתן להרשיע בעבירה זו מכוח סעיף 29 לחוק העונשין, כשותף מבצע.
לדבריו העובדה שיאן היה במקום אחר בהתאם לחלוקת התפקידים הפנימית שבין חברי הכנופיה אינה צריכה להיות גורם שיש בו כדי להפחית ממידת אחריותו. לפיכך סבר השופט שפירא שיאן אחראי במידה שווה לתוצאה הקטלנית, גם בנסיבות בהן נעדר ולא היה שותף פעיל בהמתתו של המנוח.
השופטת שטמר אב"ד, הצטרפה לדעתו של השופט שפירא, וקבעה כי לדעתה יש להרשיע גם את הנאשם יאן בעבירה של רצח במזיד כשותף מבצע. היא ציינה כי יאן, כמו גם חבריו, היה ער לכך, שכל אותה העת שהמנוח יהיה בהחזקתם ושליטתם, יהיה עליהם להשתיק אותו (על-ידי כך שיהממו אותו או יקשרו את פיו). כל אלה פעולות אלימות הן מאין כמוהן, הנעשות בלחץ נפשי ובלחץ זמן.
מהכרעת הדין עולה שהשלושה חטפו את איצקוביץ' מפתח ביתו שבקריית אתא כדי לקחת ממנו את מפתחות המרכול ולשדוד את המקום. לאחר מכן רצחו הנאשמים את איצקוביץ', והשליכו את גופתו.
מהאירוע עולה, כי יאריק ואנטון השאילו מחבר ששמו דימיטרי רצ'ינסקי, באמתלת שווא, רכב מסחרי ונסעו מן המקום והמתינו בנקודה שסוכמה מראש. באותה עת המתין יאן, ביחד עם דימה ליד המינימרקט שבקריית אליעזר, וחיכו שהמנוח יסיים את עבודתו. בסביבות השעה 21:00 יצא המנוח את המינימרקט, ויאן ודימה החלו לעקוב אחריו כשהם נוסעים ברכבו של דימה. בהתאם לתכנון המוקדם, הודיעו העוקבים ליאריק ולאנטון כי המנוח יצא לביתו.
יאריק ואנטון המתינו למנוח ליד הבית שברחוב קק"ל בקריית אתא. לאחר שהמנוח החנה את רכבו, חטפו אותו השניים, תוך שהם כופים עליו להצטרף אליהם ולהיכנס לרכב.
לאחר שחטפו את המנוח, נסעו יאריק ואנטון עם המנוח, תוך שהם מכים אותו ונוטלים ממנו את מעילו וצרור מפתחות שנשא עמו. השניים פגשו את יאן ודימה ומסרו להם את המפתחות על מנת שיפרצו למינימרקט, יפתחו את הכספת וישדדו את תוכנהּ. כמו כן לקחו מהמנוח את שעונו ואת מכשיר הטלפון הסלולרי שהחזיק.
יאן ודימה נטלו את המפתחות, חזרו לקריית אליעזר ופרצו את המינימרקט. יאן נכנס לתוך החנות, כאשר דימה נותר צופה מבחוץ. ניסיונותיו של יאן לפתוח את הכספת לא צלחו, והשניים עזבו את המקום מבלי לפתוח את הכספת. באותה עת הכו יאריק ואנטון את המנוח בכל חלקי גופו, חנקו אותו, ואף חבטו בראשו באמצעות חפץ קהה – כל זאת, כך נטען, במטרה להמיתו. עקב המכה בראש נגרם למנוח נזק חמור, עם שברים בגולגולת, אשר הביא למותו. לאחר שסיימו להכות את המנוח, קשרו אותו הנאשמים והניחו אותו ברחוב תובל בקריית חיים, שם נמצא למחרת היום ללא רוח חיים.
השופט רון סוקול קבע, כי לא הובאה כל ראיה כי הייתה תכנית להמית את המנוח. הוא קבע כי מלכתחילה לא תוכנן להמית את המנוח, אלא אך ורק לסחוט ממנו תוך כדי חטיפה ושימוש בכוח, את המפתחות ואת קוד הכספת. עוד קבע כי ברור מהראיות שהמנוח הוכה עד מוות כבר ברכב.
השופט סוקול ציין ,כי אין חולק כי הנאשמים פעלו בצוותים נפרדים, ולא כולם נטלו חלק בכל שלבי הביצוע וכי המאשימה מבקשת לבסס את אחריותם של כל שלושת הנאשמים לכל העבירות המיוחסות להם, על פי דיני השותפות בביצוע.
השופט קבע כי הוכח – מעבר לכל ספק – כי כל הנאשמים: יארוסלב בויארסקי – יאריק, אנטון אוליינקוב ויאן צ'ריוב ביחד עם דימה חברו יחדיו ותכננו לשדוד את החנות. המאשימה הוכיחה, כנדרש בהליך פלילי, כי הנאשמים חברו יחדיו לשם ביצוע עבירת השוד ועבירת החטיפה, שהן מטרה בלתי כשרה ועבירה מסוג פשע, ועל כן יש מקום להרשיעם בעבירת הקשר לביצוע פשע, וכן בעבירת השוד עצמה ועבירת החטיפה.
הוא הבהיר כי הנאשמים יאריק ואנטון בצעו גם עבירה של חטיפה וגם עבירה של שוד. במהלך החטיפה ועל מנת לקחת מהמנוח את המפתחות ולחלץ מפיו את קוד הכספת, תפסו אותו יאריק ואנטון, לאחר מכן חבטו בו והיכו בו עד שמצא את מותו. החבטות שחבטו יאריק ואנטון במנוח נעשו במהלך ביצוע השוד והחטיפה, לשם השלמת מעשה החטיפה ועל מנת להתגבר על התנגדותו של המנוח ולהביא את המנוח למסור מידע לגבי קוד הכספת ותוך כדי ביצוע עבירות אלה בוצעה עבירת גרימת מות המנוח.
השופט סוקול ציין כי אין ספק בליבו כי כל אדם יודע, מבין וצופה את האפשרות שגרימת חבלות בפנים ובראש כאלו שספג המנוח, חניקת צוואר וכו' עשויים לגרום למותו של הקורבן. יתרה מזאת, האופן בו נקשר המנוח והאופן בו נחסמו פיו ועיניו מחייבים את המסקנה כי כל מי שראה זאת היה מודע לאפשרות שבתנאי קשירה שכאלה תימנע מהקורבן כל אפשרות להתאושש ולהתגבר על פציעתו ויתקרב קצו. אשר על כן, ניתן לקבוע, ללא כל פקפוק, כי יאריק ואנטון היו מודעים לאפשרות של המתת המנוח. הוא הוסיף כי הם התעלמו מהחשש , לא נמנעו מהכאת המנוח, גם כאשר נפגע. לא הפסיקו את מעשיהם, לא פינו אותו לטיפול, לא הודיעו למאן דהוא על הפגיעה בו, ולא עשו כל פעולה שיכולה ללמד כי רצו למנוע את מותו. התנהגות כזו שבה אדם מוכה ונחבט באופן כה ממשי בראשו ובפניו, לרבות באמצעות חפץ קהה, מחייבת את המסקנה כי מי שהכה וחבל במנוח היה לכל הפחות אדיש לאפשרות כי ייגרם מוות, ועצם את עיניו מלראות את התוצאה הקטלנית הצפויה.
השופט סוקול ציין כי נסיבות המקרה אינן נסיבות רגילות של שוד, אלא יש בהן אלמנטים נוספים אשר בעטיים אדם מן היישוב היה מודע לאפשרות של הידרדרות לאלימות קשה עד כדי המתת החטוף. כל אדם מן היישוב שהיה מצוי בנסיבות כאלו, ויודע את פרטי התכנית כמו שידע יאן, גם אם לא ידע את התכנית כולה, היה יכול לצפות כי חטיפת המנוח והכנסתו בכוח למכונית, ליד ביתו, תחייב שימוש בכוח רב. המנוח היה אדם גדול ומשקלו היה מעל 90 ק"ג. יאן הכיר את המנוח וידע זאת. חטיפתו של אדם כזה בכוח מחייבת שימוש בכוח רב, ועל כן נבחרו יאריק ואנטון לביצוע החטיפה (בעלי מיומנות בהיאבקות ובעלי כוח פיזי רב). צפוי היה גם כי החזקתו של אדם ברכב מסחרי נוסע למשך זמן רב, עד סיום השוד, תחייב נקיטת אמצעים אלימים. אין גם כל ספק כי על מנת לגרום למנוח למסור את פרטי קוד הכספת, בתוך זמן קצר מרגע החטיפה, עד ההגעה למקום המפגש, היה צורך להפעיל עליו לחצים ולהשתמש בכוח. שימוש בכוח בתנאים כאלו, על-ידי שני אנשים חזקים כדוגמת יאריק ואנטון, צריך היה להדליק נורה אדומה ליאן ולהעמידו בפני החשש שמא השימוש בכוח ואלימות יגרמו למנוח נזק מעבר למתוכנן עד כדי גרימת מותו.
מסקנה זו , קבע השופט סוקול , מתיישבת גם עם תכלית הוראת סעיף 34א לחוק העונשין. כל מי שנוטל חלק בתכנון, ובביצוע של עבירות כה חמורות כמו חטיפה ושוד, בצוותא חדא עם אחרים, צריך לדעת כי הוא מפקיר את גורלו בידיהם, וכי הינו צפוי לשלם את המחיר על עבירות נוספות שחבריו עלולים לעבור במסגרת קידום המעשה הפלילי המתוכנן. הטלת אחריות בנסיבות כאלו תרתיע עבריינים מפני השתתפות בביצוע עבירות שכאלו, בייחוד עם משתתפים רבים, ותרתיע מי שכבר נכנס להרפתקה עבריינית, מפני אבדן השליטה על כל שלבי הביצוע.
השופט רון שפירא הסכים כי יש להרשיע את כל הנאשמים בעבירה של רצח במזיד, אך סבור היה כי גם את הנאשם ויאן צ'ריוב ניתן להרשיע בעבירה זו מכוח סעיף 29 לחוק העונשין, כשותף מבצע.
לדבריו העובדה שיאן היה במקום אחר בהתאם לחלוקת התפקידים הפנימית שבין חברי הכנופיה אינה צריכה להיות גורם שיש בו כדי להפחית ממידת אחריותו. לפיכך סבר השופט שפירא שיאן אחראי במידה שווה לתוצאה הקטלנית, גם בנסיבות בהן נעדר ולא היה שותף פעיל בהמתתו של המנוח.
השופטת שטמר אב"ד, הצטרפה לדעתו של השופט שפירא, וקבעה כי לדעתה יש להרשיע גם את הנאשם יאן בעבירה של רצח במזיד כשותף מבצע. היא ציינה כי יאן, כמו גם חבריו, היה ער לכך, שכל אותה העת שהמנוח יהיה בהחזקתם ושליטתם, יהיה עליהם להשתיק אותו (על-ידי כך שיהממו אותו או יקשרו את פיו). כל אלה פעולות אלימות הן מאין כמוהן, הנעשות בלחץ נפשי ובלחץ זמן.