אל שלל המאמרים והפרסומים שיצאו לאור בתום שנתיים לעקירת גוש קטיף מצטרף מחקרו, בן כ-130 העמודים, של העיתונאי יאיר שלג, שיצא לאור בידי המכון הישראלי לדמוקרטיה.
במאמרו מתיימר שלג להקיף את נושא העקירה מכמה היבטים: דרך קבלת ההכרעות, אופי "הפינוי והפיצוי", מעורבות הצבא, פעולות מתנגדי העקירה, יחס גורמי אכיפת החוק למתנגדים, מחדלי הטיפול בעקורים, השפעת התוכנית, השפעת עמונה ומלחמת לבנון השניה.
שלג מדגיש כי מחקרו לא עוסק בשאלה "אם הפינוי היה מוצדק או לא, כל עניינו הוא בבחינת האופן שבו החברה אמורה להתמודד עם פינוי מעין זה",
אך התפתחות מרכזית אותה רואה שלג בעקבות העקירה, היא היחס לערביי ישראל, "נראה שלהינתקות הייתה השפעה מכרעת על השיח הישראלי בסוגיית ערביי ישראל", כותב שלג, "אין זה מקרה שבעקבות ההינתקות גברו מאוד הקולות הקוראים להתנתק גם מערביי ישראל, לפחות במקומות כואדי ערה והמשולש הקרובים ממילא לשטחי הרשות ושההינתקות מהם פשוטה יחסית".
את דבריו פירט במאמר באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, "תמונות פינוי יהודים מבתיהם היו תמונות קשות מאוד ויש המאמצים ואומרים כי אם ניתן היה לעשות זאת ליהודים ודאי ניתן לפנות גם ערבים. בהיבט זה הפינוי נתפס כלגיטימי וכקל יותר, כי מול הערבים יש רק לסמן מחדש את הגבול".
"זהו שיח חזק בשנתיים האחרונות שיש לו לגיטימציה ציבורית, לא רק בקרב החוג של ליברמן כפי שהיה בעבר, אלא גם בחוגים אחרים ואפילו בתכנית שפרסם לאחרונה הנשיא פרס. מעבר לזה, יש כאן אפקט של כדור שלג – כי כל מסמכי החזון הערבי שפורסמו לאחרונה, גם הם במידה רבה ריאקציה לזה שרצו להוציא אותם מהריבונות הישראלית. חלה כאן תגובת שרשרת".
במחקר מתייחס שלג לפעולות של מתנגדי הפינוי וכותב, "מעניין שמי שבלטו ביותר במגמה זו (מתונה – י. ה.) היו אנשי גוש קטיף עצמם, שבחרו בסיסמה "באהבה ננצח" מאבקם היה חף לחלוטין מאלימות ומכל חריגה שהיא ממאבק "חיובי" עד כדי כך שהוא נראה תמים, ודאי במונחים ישראליים. בכל מאבק של ועד עובדים במפעל הקטן ביותר, מבעירים יותר צמיגים ונוקטים יותר אלימות משנקטו כל אנשי גוש קטיף במאבקם".
עם זאת משבח שלג את התנהגות מועצת יש"ע במהלך המאבק בכפר מימון, ואף כותב כי במידה מסוימת "אפשר להשוות אותם להחלטתו של מנחם בגין שלא להגיב באלימות על הפצצת אלטלנה... ההחלטה התקבלה, בידיעה ברורה שכך היא מונעת ממתנגדי הנסיגה את מימוש ההבטחה לחסום בגוף את הפינוי וכנראה משלימה איתו סופית".
שלג גם דן בהשפעת העקירה על יחס הציבור הדתי-לאומי למדינה וכותב, "בגדול, לא הייתה נסיגה אידיאולוגית ערכית, למעט חוגים קטנים, מהזדהות עם המדינה. הציונות הדתית לא הפסיקה להיות ציונית, למרות שבאופן טבעי החוגים הקטנים והקיצונים תופסים כותרות".
"הנקודה היא לא האידיאולוגיה אלא הרגש – ההתלהבות מהמדינה ירדה, ההתרגשות מהמדינה, הרצון להתנדב לקריאותיה אולי פחת. האינדיקציה לכך היא העלייה בשנתיים האחרונות בדיווחי אי הגיוס על-סמך 'תורתו אמונתו', מעבר לחרדים".
"הדבר מצביע שדתיים לאומיים בוחרים ללכת לישיבות גבוהות ולא לישיבות הסדר. רוצים לראות מה יילד יום, לערוך פסק זמן. אם פעם התלהבו, מה שסך-הכול עדיין קיים, אני מזהה ירידה בהתלהבות, אם יימשכו העימותים בענייני פינוי ו/או נושאים אחרים כגון גיוס בנות, ההתלהבות עלולה עוד יותר לרדת. זה מצב בעייתי".
את דבריו מבסס שלג על נתוני צה"ל שפורסמו לאחרונה, לפיהם עלה מספר הצעירים המבקשים דחיית שירות בנימוק של "תורתו אומנותו", ב-5%, "הנתונים האלה לא הוסברו בעלייה המקבילה במספר תלמידי הישיבות החרדים, ולכן ההסבר הוא ....שדווקא בני הציונות הדתית ניצלו את ההסדר".
במאמרו מתיימר שלג להקיף את נושא העקירה מכמה היבטים: דרך קבלת ההכרעות, אופי "הפינוי והפיצוי", מעורבות הצבא, פעולות מתנגדי העקירה, יחס גורמי אכיפת החוק למתנגדים, מחדלי הטיפול בעקורים, השפעת התוכנית, השפעת עמונה ומלחמת לבנון השניה.
שלג מדגיש כי מחקרו לא עוסק בשאלה "אם הפינוי היה מוצדק או לא, כל עניינו הוא בבחינת האופן שבו החברה אמורה להתמודד עם פינוי מעין זה",
אך התפתחות מרכזית אותה רואה שלג בעקבות העקירה, היא היחס לערביי ישראל, "נראה שלהינתקות הייתה השפעה מכרעת על השיח הישראלי בסוגיית ערביי ישראל", כותב שלג, "אין זה מקרה שבעקבות ההינתקות גברו מאוד הקולות הקוראים להתנתק גם מערביי ישראל, לפחות במקומות כואדי ערה והמשולש הקרובים ממילא לשטחי הרשות ושההינתקות מהם פשוטה יחסית".
את דבריו פירט במאמר באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, "תמונות פינוי יהודים מבתיהם היו תמונות קשות מאוד ויש המאמצים ואומרים כי אם ניתן היה לעשות זאת ליהודים ודאי ניתן לפנות גם ערבים. בהיבט זה הפינוי נתפס כלגיטימי וכקל יותר, כי מול הערבים יש רק לסמן מחדש את הגבול".
"זהו שיח חזק בשנתיים האחרונות שיש לו לגיטימציה ציבורית, לא רק בקרב החוג של ליברמן כפי שהיה בעבר, אלא גם בחוגים אחרים ואפילו בתכנית שפרסם לאחרונה הנשיא פרס. מעבר לזה, יש כאן אפקט של כדור שלג – כי כל מסמכי החזון הערבי שפורסמו לאחרונה, גם הם במידה רבה ריאקציה לזה שרצו להוציא אותם מהריבונות הישראלית. חלה כאן תגובת שרשרת".
במחקר מתייחס שלג לפעולות של מתנגדי הפינוי וכותב, "מעניין שמי שבלטו ביותר במגמה זו (מתונה – י. ה.) היו אנשי גוש קטיף עצמם, שבחרו בסיסמה "באהבה ננצח" מאבקם היה חף לחלוטין מאלימות ומכל חריגה שהיא ממאבק "חיובי" עד כדי כך שהוא נראה תמים, ודאי במונחים ישראליים. בכל מאבק של ועד עובדים במפעל הקטן ביותר, מבעירים יותר צמיגים ונוקטים יותר אלימות משנקטו כל אנשי גוש קטיף במאבקם".
עם זאת משבח שלג את התנהגות מועצת יש"ע במהלך המאבק בכפר מימון, ואף כותב כי במידה מסוימת "אפשר להשוות אותם להחלטתו של מנחם בגין שלא להגיב באלימות על הפצצת אלטלנה... ההחלטה התקבלה, בידיעה ברורה שכך היא מונעת ממתנגדי הנסיגה את מימוש ההבטחה לחסום בגוף את הפינוי וכנראה משלימה איתו סופית".
שלג גם דן בהשפעת העקירה על יחס הציבור הדתי-לאומי למדינה וכותב, "בגדול, לא הייתה נסיגה אידיאולוגית ערכית, למעט חוגים קטנים, מהזדהות עם המדינה. הציונות הדתית לא הפסיקה להיות ציונית, למרות שבאופן טבעי החוגים הקטנים והקיצונים תופסים כותרות".
"הנקודה היא לא האידיאולוגיה אלא הרגש – ההתלהבות מהמדינה ירדה, ההתרגשות מהמדינה, הרצון להתנדב לקריאותיה אולי פחת. האינדיקציה לכך היא העלייה בשנתיים האחרונות בדיווחי אי הגיוס על-סמך 'תורתו אמונתו', מעבר לחרדים".
"הדבר מצביע שדתיים לאומיים בוחרים ללכת לישיבות גבוהות ולא לישיבות הסדר. רוצים לראות מה יילד יום, לערוך פסק זמן. אם פעם התלהבו, מה שסך-הכול עדיין קיים, אני מזהה ירידה בהתלהבות, אם יימשכו העימותים בענייני פינוי ו/או נושאים אחרים כגון גיוס בנות, ההתלהבות עלולה עוד יותר לרדת. זה מצב בעייתי".
את דבריו מבסס שלג על נתוני צה"ל שפורסמו לאחרונה, לפיהם עלה מספר הצעירים המבקשים דחיית שירות בנימוק של "תורתו אומנותו", ב-5%, "הנתונים האלה לא הוסברו בעלייה המקבילה במספר תלמידי הישיבות החרדים, ולכן ההסבר הוא ....שדווקא בני הציונות הדתית ניצלו את ההסדר".