בפרשתנו מצווה העם לכתוב את כל דברי התורה על 12 אבנים בעברו מעבר הירדן לארץ ישראל. על פי רש"י ציווי זה חוזר פעמיים נוספות: 12 אבנים בגלגל ו-12 אבנים נוספות בהר עיבל. ריבוי זה של כתיבת התורה, בכל תחנת זמן ומקום בכניסה לארץ ישראל, מצריך עיון ומחשבה.
בפשטות, בשונה מתקופת המדבר בה העם נודד ואין מקום לכתוב את התורה על אבנים במקומם הקבוע, עם הכניסה לארץ יש הזדמנות להמחיש כי תמו הנדודים והעם הגיע אל נחלתו הקבועה. ניתן גם להוסיף נדבך נוסף: במצוות כתיבת ספר תורה המבוססת על הפסוק בפרשת וילך "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל".
ידועה ההלכה שבן אינו יוצא ידי חובת מצוות כתיבת ספר תורה העובר בירושה מאביו. מכאן שמצוות כתיבת ספר תורה שונה מכל שאר המצוות – תפילין, ארבעת המינים, ציצית וכדומה, שניתנות להעברה בירושה. הנימוק החינוכי העיקרי הוא שחינוך למצוות איננו עובר בירושה. כפי שאנו נוכחים לדעת מדי יום, גם יראת שמיים אינה כלולה בגנים התורשתיים. כל אחד ואחת מישראל צריך לכתוב לעצמו את ספר התורה.
כפי שהדבר נכון לגבי הפרט, כך גם הוא מחייב את הכלל. כפי שכל אחד מישראל צריך לכתוב לעצמו את ספר התורה של עצמו ואינו מקבלו בירושה, כך גם העם כולו צריך לכתוב את ספר התורה בנקודות ציון מרכזיות עם כניסתו לארץ ולא להסתפק בלוחות הברית שניתנו בהר סיני ומונחות בארון, תחילה במשכן ואחר כך במקדש.
חיזוק לרעיון זה יש גם במצווה המוטלת על המלך לכתוב לו שני ספרי תורה, אחד המצוי בארמונו והשני היוצא עימו למלחמה, בבחינת "בכל דרכיך דעהו".
מוכרת הדעה הגורסת שלהיות דתי פירושו "דתי בביתך, וכללי בצאתך". הרעיון של ספר תורה משלך, הצמוד לך במעשיך והחקוק במקומותיך, מחייב כל יהודי לאמץ אורח חיים של תורה ומצוות בכל מקום ובכל עת. כפי שהתורה אינה מונחת רק בארון הקודש במקדש אלא כתובה במקומות נוספים, כפי שכל אחד חייב לכתוב לעצמו ספר תורה - כך כל אחד צריך בעצם להיות ספר תורה מהלך 24 שעות ביממה. היותו של יהודי נאמן לתורה אינה תלויה לא במימד הזמן ולא במימד המקום.
יש גם סמליות רבה בכך ששלושת המקומות בהם נחקקה התורה באבנים באו לציין מימדים שונים בארץ ישראל: בבקעה (גלגל), בהר (עיבל) ובמים (הירדן), בבחינת "מלא כל הארץ כבודו".
בפשטות, בשונה מתקופת המדבר בה העם נודד ואין מקום לכתוב את התורה על אבנים במקומם הקבוע, עם הכניסה לארץ יש הזדמנות להמחיש כי תמו הנדודים והעם הגיע אל נחלתו הקבועה. ניתן גם להוסיף נדבך נוסף: במצוות כתיבת ספר תורה המבוססת על הפסוק בפרשת וילך "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל".
ידועה ההלכה שבן אינו יוצא ידי חובת מצוות כתיבת ספר תורה העובר בירושה מאביו. מכאן שמצוות כתיבת ספר תורה שונה מכל שאר המצוות – תפילין, ארבעת המינים, ציצית וכדומה, שניתנות להעברה בירושה. הנימוק החינוכי העיקרי הוא שחינוך למצוות איננו עובר בירושה. כפי שאנו נוכחים לדעת מדי יום, גם יראת שמיים אינה כלולה בגנים התורשתיים. כל אחד ואחת מישראל צריך לכתוב לעצמו את ספר התורה.
כפי שהדבר נכון לגבי הפרט, כך גם הוא מחייב את הכלל. כפי שכל אחד מישראל צריך לכתוב לעצמו את ספר התורה של עצמו ואינו מקבלו בירושה, כך גם העם כולו צריך לכתוב את ספר התורה בנקודות ציון מרכזיות עם כניסתו לארץ ולא להסתפק בלוחות הברית שניתנו בהר סיני ומונחות בארון, תחילה במשכן ואחר כך במקדש.
חיזוק לרעיון זה יש גם במצווה המוטלת על המלך לכתוב לו שני ספרי תורה, אחד המצוי בארמונו והשני היוצא עימו למלחמה, בבחינת "בכל דרכיך דעהו".
מוכרת הדעה הגורסת שלהיות דתי פירושו "דתי בביתך, וכללי בצאתך". הרעיון של ספר תורה משלך, הצמוד לך במעשיך והחקוק במקומותיך, מחייב כל יהודי לאמץ אורח חיים של תורה ומצוות בכל מקום ובכל עת. כפי שהתורה אינה מונחת רק בארון הקודש במקדש אלא כתובה במקומות נוספים, כפי שכל אחד חייב לכתוב לעצמו ספר תורה - כך כל אחד צריך בעצם להיות ספר תורה מהלך 24 שעות ביממה. היותו של יהודי נאמן לתורה אינה תלויה לא במימד הזמן ולא במימד המקום.
יש גם סמליות רבה בכך ששלושת המקומות בהם נחקקה התורה באבנים באו לציין מימדים שונים בארץ ישראל: בבקעה (גלגל), בהר (עיבל) ובמים (הירדן), בבחינת "מלא כל הארץ כבודו".