בכתב תביעה ארוך ומפורט מגולל עורך הדין אלי זהר את מסכת האירועים שהובילו להרשעתו ברצח ללא כל סיבה של עמוס ברנס. בכתב התביעה, המופנה כלפי המדינה, דורש ברנס פיצוי של מאה מיליון שקלים על ההתעמרות בו והפללתו בידי קציני משטרה, חוקרים ואף שופטים בכירים. כזכור, בעקבות הפללתו ישב ברנס בכלא וסירב לבקש חנינה על מנת שלא יאלץ להודות במעשה שלא עשה. דרישתו הייתה משפט חוזר בו יוכל להוכיח את חפותו. בימים אלה החל משפט התביעה של ברנס את המדינה. משום מה על אף הדרמטיות שבו ועל אף היותו ראשוני וייחודי מסוגו נעובר המשפט הזה בו המדינה היא הנאשמת בהפללת שווא בשתיקה תקשורתית רועמת ומוחלטת.
קטעים מתוך כתב התביעה, שאותו הציג עורך הדין זהר בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב, אנו מביאים בפניכם כאן לראשונה. כמו בעלילת מתח קפקאית נראה שחוברת המערכת כולה למטרה אחת – הכפשתו והפללתו של עמוס ברנס.
בטרם תקראו את השורות הבאות מומלץ שלא לשכוח עובדה אחת – רוצחה של רחל הלר ז"ל עדיין מסתובב חופשי. ייתכן וכל מערכת ההפללה של ברנס נועדה לחפות עליו מסיבות אלה ואחרות. החיפוי, אם אכן היה כזה הצליח, הוא חופשי.
כאמור, אנחנו מביאים כאן לראשונה את מסכת האירועים ועיוותי הדין שהביאו להפללתו של אחד האסירים המפורסמים בתולדות המדינה, עמוס ברנס:
הנתבעים במשפט הם חמישה ונתבעת מס' 5 – מדינת ישראל – עומדת בראשם.
הנתבע מספר 1, הינו מר שאול מרכוס, מי ששימש במועדים הרלוונטיים לכתב תביעה זה ראש צוות החקירה אשר נתמנה על ידי המשטרה לחקירת הרצח של רחל הלר ז"ל, אשר גופתה נמצאה ביום 24.10.74, לאחר ששני צוותי חקירה סיימו את עבודתם ללא יכולת להצביע על חשוד בביצוע הרצח, ומי שבאמצעות התנהגותו ו/או מחדליו הביא להרשעתו שלא כדין של מר עמוס ברנס תוך פגיעה בזכותו למשפט והליך הוגן על לא עוול בכפו. הנתבע מספר 2 הינו מר יהודה אלבז, מי ששימש במועדים הרלוונטיים לכתב תביעה זה חלק מצוות החקירה בראשותו של מר שאול מרכוס ואשר באמצעות התנהגותו ו/או מחדליו הביא להרשעתו שלא כדין של מר עמוס ברנס תוך פגיעה בזכותו למשפט והליך הוגן על לא עוול בכפו. הנתבע מספר 3 הינו מר יחיאל פיקהולץ, מי ששימש במועדים הרלוונטיים לכתב תביעה זה חלק מצוות החקירה בראשותו של מר שאול מרכוס ואשר באמצעות התנהגותו ו/או מחדליו הביא להרשעתו שלא כדין של מר עמוס ברנס תוך פגיעה בזכותו למשפט והליך הוגן על לא עוול בכפו. הנתבע מספר 4 הינו עורך דין עדי בראונר מי ששימש במועדים הרלוונטיים לכתב תביעה זה פרקליט מטעם המדינה, אשר טיפל בהליכים הפליליים אשר התנהלו כנגד מר עמוס ברנס, ואשר באמצעות התנהגותו ו/או מחדליו הביא להרשעתו של מר עמוס ברנס תוך פגיעה בזכותו למשפט והליך הוגן, על לא עוול בכפו. הנתבעת מספר 5 היא מדינת ישראל, אשר בכל המועדים הרלוונטיים ניהלה באמצעות אנשיה את החקירה כנגד התובע, משלב החקירה המשטרתית, המעצר, דרך הגשת כתב אישום לקוי ועד לניהול התיק הפלילי כולו. הנתבעת 5 היתה המעבידה ו/או המעסיקה ו/או היתה אחראית על משטרת ישראל, ו/או חוקריה ו/או שוטריה ו/או פרקליטיה אשר היו מעורבים בפרשה הנדונה, ואשר על סמך מעשיהם ו/או מחדליהם הורשע עמוס ברנס שלא כדין תוך פגיעה בזכותו למשפט והליך הוגן על לא עוול בכפו.
לאחר מציאת גופתה של רחל הלר ז"ל הקימה המשטרה צוות חקירה מיוחד בראשותו של סנ"צ חנא חדד ברנס מסר לצוות החקירה אליבי, לפיו נסע באותו ערב מחיפה לעכו בחברתו של מקס בוחבוט. בתום חקירה של מספר ימים שוחרר ברנס. בסופה של החקירה לא עלה בידי צח"מ חדד להצביע על הרוצח, והצח"מ פורק. סנ"צ חדד משוכנע עד היום לחלוטין כי ברנס איננו הרוצח. "הסיכוי שברנס רצח את רחל הלר זהה לסיכוי שאני רצחתי את רחל הלר".
לחץ במשטרה: המפכ"ל מבטיח סוף שבוע במלון לפותר תעלומת הרצח
לאחר מכן מונה צח"מ שני בראשות רפ"ק אריה צמרת. צח"מ צמרת פורק אף הוא מבלי שהרוצח נתפס. כשלונה של המשטרה לפענח את הפרשה, שהסעירה את המדינה בסוף שנת 1974, גרר מתקפה תקשורתית כנגד המשטרה. עקב כך, מונה סנ"צ שאול מרכוס לבדוק את פעולת צוותי החקירה הקודמים. מבדיקתו התברר שבחקירת צוותי החקירה הראשונים היו מחדלים חמורים. החוקרים לא שמרו על זירת העבירה, לא בוצעו בדיקה פתולוגית לקביעת שעת המוות מיד לאחר מציאת הגופה, לא נטלו טביעות אצבעות מהגופה ועוד. בעקבות דו"ח חמור ביותר שהעביר מרכוס למפכ"ל המשטרה, הוחלט למנות צח"מ שלישי לפרשה, אשר ימצא את הרוצח ויביאו לדין. כך מונה הצח"מ השלישי בראשותו של סנ"צ שאול מרכוס. רצונו של מפכ"ל המשטרה לתפוס אדם כלשהו, אשר יורשע ברצח וישיב למשטרה את יוקרתה, היה כה גדול עד שהבטיח לכל אנשי הצח"מ ולנשותיהם סוף שבוע במלון "דן קיסריה", באם יצליחו לפענח את הרצח.
כחצי שנה לאחר הרצח, עצר צח"מ מרכוס את ברנס. כדי שלא לחשוף את מטרת המעצר, העיד אלבז עדות שקר בשבועה בפני שופט המעצרים. בהוראתו של מרכוס טען אלבז, כי ברנס חשוד בביצוע מעשים מגונים. כך נעצר ברנס בעילת שווא ומבלי שהוא ובית-המשפט יודעים מה החשד האמיתי נגדו. ברנס לא הוחזק במתקן מעצר אלא הועבר ממקום למקום בין תחנות המשטרה, והוחזק בבידוד, תוך שהשוטרים מונעים כל אפשרות מעורך הדין ששכרה משפחתו לגלות את מקום הימצאו או להיפגש עמו. לטענתו של ברנס, הוא נחקר במשך ארבעה ימים ושלושה לילות. לברנס לא היה כל עבר פלילי או נסיון בחקירות, למעט מעצרו על-ידי צח"מ חדד באותו עניין, ומעולם לא הסתבך עם החוק קודם לכן. ביום 17.4.75 מסר ברנס הודאה ברצח. לטענת ברנס, הוא הודה ברצח שלא ביצע כדי לשים קץ ללחצי החקירה, ומתוך אשליה שיוכל להסביר בעתיד שהודאתו אינה הודאת אמת.
שחזור כפוי וסרט תיעוד השחזור מקוטע ב-43 הפסקות
יום לאחר שמסר את הודאתו, שחזר ברנס את הרצח בפני חוקרי המשטרה. השחזור לא רק שאינו מעניק אינדיקציות לאמיתות ההודאה, אלא להיפך - השחזור מעניק תחושה שברנס אינו מוביל את החוקרים למקומות הרלבנטיים ואינו מגלה התמצאות במקום או בקיאות בפרטים באופן שיכול לשכנע שכבר היה במקומות אלה וביצע את המעשים עליהם התוודה בהודאה. מצפייה בקלטת השחזור נראה ברנס כמו אדם המבצע את השחזור מתוך תחושה של השתתפות בהצגה של החוקרים, ובלית ברירה.
השחזור ארך 4 שעות ו-15 דקות. קלטת השחזור מתעדת 22 דקות בלבד מזמן השחזור. משמע, איננו יודעים מה אירע במשך קרוב ל-4 שעות מתוך השחזור. זאת ועוד, הח"מ שלחו העתק של קלטת השחזור למעבדת קול, והסתבר שבשחזור קיימות 43 הפסקות בסרט. כלומר, כל שיש ברשות הח"מ הוא תיעוד של 43 מקטעים קצרים שזמנם הכולל הוא 22 דקות מתוך למעלה מ-4 שעות שערך השחזור כולו.
ביהמ"ש לא מקבל טענותיו של ברנס: 'ההודאה נגבתה ממני בכפיה'. ברנס מורשע
בבית המשפט המחוזי בחיפה יוצג ברנס על ידי עו"ד נחמן רם. המשפט התמקד, מן הסתם, בהודאתו של ברנס ובשחזור שנערך עימו. ברנס טען בתוקף כי ההודאה נגבתה ממנו לאחר שלא ישן במשך ארבעה ימים ושלושה לילות, לאחר שאחד החוקרים, אלבז, סטר לו בעוצמה, ובעקבות איומי החוקרים. כן העיד ברנס שהשחזור אף הוא לא היה "חופשי ומרצון", וכאשר במהלכו סירב להמשיך בשחזור הגיע מרכוס למקום ונהג כלפיו באלימות, עד שנאות להמשיך. מול עדותו זו של ברנס ניצבו כחומה בצורה עדויותיהם של חוקרי המשטרה אשר העידו כאיש אחד: להד"ם. ברנס מעולם לא הוכה; אלבז לא סטר לברנס; איש לא מנע מברנס שינה בלילות ואיש לא חקר אותו בלילות; החוקרים, אשר ברנס העיד שחקרו אותו בלילות בכלל לא היו חוקרים, אלא רק שומרים; מרכוס כלל לא הגיע לשחזור ובוודאי שלא נהג כלפי ברנס באלימות. כך ניצבו בבית-המשפט, זה מול זה, עדותו היחידה של ברנס מול עדויותיהם של שורה ארוכה של חוקרים מנוסים. בית-המשפט בחר להאמין לחוקרים ולדחות את עדותו של ברנס כבלתי אמינה, והרשיע את ברנס בעבירת הרצח.
גם עורך דינו של ברנס מסייע לקיבוע התפיסה שהוא הוא הרוצח
על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית-המשפט העליון. עו"ד טויסטר אשר הגיש את הערעור בשם ברנס, מיקד את הערעור בנקודה אחת בלבד, והיא שאלת קבילותה של ההודאה בבית-המשפט. בכך למעשה חרץ עו"ד טויסטר את גורלו של הערעור. בית-המשפט העליון, מפי כבוד השופט חיים כהן, קבע, ובדין קבע, כי מאחר שהשאלה היחידה אשר ניצבה בפניו היא שאלת קבילות ההודאה, הרי שלפי ההלכה הפסוקה בישראל, אף אם יש ממש בטענותיו של ברנס, אין בכך כדי לפגום בקבילות ההודאה. כמו-כן, התרשם בית-המשפט העליון מכך שהודאתו של ברנס נכתבה בחלקה בכתב-ידו, ומכך שזו הודאה "מצטדקת", כלשונו של כבוד השופט כהן. לפיכך, אישר בית-המשפט העליון את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בקשה לדיון נוסף בעניין נדחתה אף היא.
ממצאים שחושף נצ"מ בדימוס גולדברג מעוררים תהיות לא פשוטות וסתירות בעדויות נגד ברנס נחשפות
בשנת 1981, כשש שנים לאחר תום משפטו של ברנס, הורה היועץ המשפטי לממשלה על בדיקה מקפת של הפרשה. בדיקה זו בוצעה לאור גילויים של נצ"מ בדימוס, עזרא גולדברג, אשר החל לרכז ממצאים המצביעים על פעולות בלתי כשרות שבוצעו על ידי חוקרי צח"מ מרכוס. בדיקת הפרשה הופקדה בידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, גב' יהודית קרפ. בתיאום עם גב' קרפ, פתחה המשטרה בחקירת חשדות לפעולות בלתי כשרות שבוצעו על ידי צח"מ מרכוס. החקירה נוהלה על-ידי ראש מחלקת החקירות במשטרה, נצ"מ שלמה גל. בחקירה זו של נצ"מ גל החלו מתגלים סדקים בחומת הסולידריות של עדי התביעה במשפטו של ברנס.
עוזי נבות, איש המז"פ אשר הסריט את השחזור, מסר לנצ"מ גל כי מרכוס אכן הגיע לשחזור ונהג באלימות כלפי ברנס. איש המז"פ, עובדיה ישראל, מסר אף הוא, כי מרכוס נכח בשחזור. אורי גלי, הנהג של הצח"מ, מסר שהוא הסיע את מרכוס אל השחזור. בהודעות אלה אימתו שלושה אנשי משטרה, שלא היו חלק מחוקרי הצח"מ, חלק אחד בעדותו של ברנס לגביו קבע בית-המשפט כי ברנס משקר. בכך סתרו נבות, ישראלי וגלי את עדויותיהם של החוקרים בצח"מ, אשר בית-המשפט נתן בהן אמון מלא. עוזי נבות אימת אף את העובדה שמרכוס נהג באלימות כלפי ברנס ואת דברי ברנס, לפיהם כאשר הגיע מרכוס לשחזור אמר פיקהולץ שיתנו לו את ברנס והוא "יעשה ממנו קציצות".
בחקירה שניהל נצ"מ גל החלו לבצבץ גם ראיות נוספות למעשים בלתי כשרים של חברי הצח"מ, ובראשם פקד אלבז. כך למשל, מסר מקס בוחבוט כי אלבז ביקר בביתו ואיים עליו על מנת לוודא שימסור עדות הנוחה לתביעה. דוד כהן, שהיה חבר זוטר בצח"מ מרכוס, דיווח לנצ"מ גל כי אלבז אכן סטר לברנס במהלך החקירה. עדותו של כהן נתמכה גם בדבריו של חוקר אחר בצח"מ, סימון אבוטבול.
בעקבות חקירתו של נצ"מ גל הגישה הפרקליטות כתב אישום כנגד שלושת החוקרים הבכירים בצח"מ מרכוס, קרי: מרכוס, אלבז ופיקהולץ. השלושה הואשמו בכך שמסרו עדות שקר במשפטו של ברנס, כאשר העידו כי מרכוס לא נכח בשחזור. בשל העילות המצומצמות למשפט חוזר בחוק דאז, המליצה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה כי מן הראוי להמתין לתוצאות המשפט הפלילי של חוקרי הצח"מ. על פי המלצתה של הגב' קרפ (המשנה ליועץ המשפטי לממשלה), אמור היה היועץ המשפטי לממשלה להגיש בעצמו בקשה למשפט חוזר במידה שערכאה שיפוטית תקבע כי חוקרי המשטרה שיקרו בעדותם.
משפטם של חברי צח"מ מרכוס: בית-המשפט המחוזי מרשיע ברוב דעות את מרכוס בעבירה של עדות שקר. מרכוס ערער לבית-המשפט העליון. כבוד השופט אלון, אשר כתב את הכרעת הדין, קיבל את ערעורו
שחרורו של עמוס ברנס מבית-הסוהר
אחד הפרטים המאלפים בפרשת ברנס הוא דבר שחרורו מן הכלא. למרות שהורשע ברצח, שוחרר ברנס מן הכלא לאחר שמונה שנים בלבד, ובנסיבות אשר אינן נהירות עד היום. תחילה הגיע לכלא חנא חדד, ראש הצח"מ הראשון, ובהוראה מן המטה הארצי של המשטרה, ניסה לשכנע את ברנס להגיש בקשת חנינה, תוך הבהרה כי בקשה זו תענה בחיוב. ברנס סירב בתוקף לבקש חנינה. לדידו, אדם חף מפשע אינו יכול ואינו צריך לבקש חנינה. רצונו היחיד היה במשפט חוזר, אשר יוציא את צדקתו וחפותו לאור. לאחר מכן, הגיע מספר פעמים לבקר את ברנס בכלא, כבוד השופט חיים כהן - השופט אשר כתב את פסק הדין שדחה את ערעורו של ברנס. השופט כהן שיכנע את ברנס להסכים לצאת מן הכלא, ולנהל את מאבקו להוכחת חפותו ולטיהור שמו מחוץ לכתלי בית-הסוהר. כך יצא ברנס מן הכלא, מבלי שביקש בעצמו חנינה או קציבת עונש.
ביום 30.5.1983 כתב כב' השופט כהן בכלא רמלה: "לעמוס ברנס רב שלומות: אני שמח מאד על שזכיתי היום להיות ראשון מברכיך לקראת צאתך לחופשי. סמוך לבי ובטוח שבשובך להיות אזרח חפשי במדינת ישראל תצדיק את התקווה שכבוד נשיא המדינה וכל ידידיך וקרוביך, ואני עבדך, תולים בשחרורך. יודע אני שכל מאווייך נתונים עתה להוכחת חפותך מכל פשע, והעובדה שיכולתי ואולי עוד אוכל לעזור לך לצאת וללחום את מלחמת הצדק, ממלאת אותי סיפוק רב. סופו של הצדק להיגלות, וסופו של מעוות להיתקן - ומי יתן שלא יארכו הימים וצדקך יצא לאור עולם. בכל הברכות הטובות חיים כהן".
תחינות למשפט חוזר נדחות בזו אחר זו
טרם שוחרר מהכלא הגיש ברנס בעצמו בקשה למשפט חוזר, אשר נדחתה על-ידי כבוד הנשיא זוסמן. לאחר שחרורו של ברנס מן הכלא הוגשו מטעמו שתי בקשות נוספות למשפט חוזר. אף בקשות אלה נדחו על-ידי בית-משפט נכבד זה.
בתשובת המדינה לבקשתו של עו"ד גולדברג נחשפה לראשונה הודעתו במשטרה של סימון אבוטבול מיום 17.10.95. סימון אבוטבול היה אחד החוקרים בצח"מ מרכוס, ובעקבות חזרתו בתשובה החל מצפונו להציק לו, ומעשיו במשפט ברנס הדירו שינה מעיניו. ביום 17.10.95 התייצב אבוטבול מיוזמתו בתחנת משטרה ומסר כי בהדרכת התובע בראונר העיד בבית-המשפט עדות שקר. דברים אלה, למרות חומרתם, לא זכו לכל התייחסות בהחלטת בית-המשפט בבקשה. גם לאחר שנדחתה הבקשה שהגיש עו"ד גולדברג, המשיך ברנס לזעוק לחפותו, ופנה שוב לבית-המשפט העליון. כבוד השופטת דורנר הורתה בהחלטתה מיום 2.5.99 על מינוי סניגור מן הסנגוריה הציבורית לשם הכנת בקשה חדשה למשפט חוזר עבור ברנס. בהתאם לכך מילא הסניגור הציבורי הארצי את ידי הח"מ להכין בקשה זו.
שוטרים וחוקרים מעידים עדויות שקר
בהכרעת הדין דוחה בית המשפט המחוזי את גרסתו של מרכוס, וקובע כי פקודת החבישה הוצאה באמצעות שבועת שקר בבית המשפט. השופט חיים כהן מתייחס לעניין זה בפסק-הדין של ערכאת הערעור. כדברי כבוד השופט כהן: "אין עוד חולקין על-כך שמעצרו של המערער הושג באמצעים בלתי-חוקיים: בו בזמן שכל אנשי המשטרה שטיפלו בדבר, ידעו והתכוונו לכך שהמערער ייעצר כחשוד ברצח המנוחה, נתן סנ"צ מרכוס פקודת חבישה משטרתית בשל חשד בעשיית מעשים מגונים, ולא זו בלבד אלא שהורה לאחד מאנשיו שיישבע לפני השופט שיש בידי המשטרה חשד סביר ויסוד להאמין שהמערער עבר עבירות של מעשים מגונים. כאילו לא די בכך, נשבע סנ"צ מרכוס בעדותו בבית-המשפט המחוזי שהוא אמנם חשד במערער שעשה מעשים מגונים - וכל הסימנים מעידים שאף גם זאת הייתה שבועת-שקר ביודעין".
היום גם מרכוס מודה למעשה כי הוא שיקר בבית המשפט המחוזי. בשיחה בתאריך 27.10.99 אמר מרכוס את הדברים הבאים: "ברנס נעצר והתחלנו לבדוק אותו ברצינות. המפכ"ל ביקש למנוע פרסום שברנס עצור בחשד לרצח. לכן, החלטתי שיאמר לבית-המשפט שברנס עצור בחשד למעשים מגונים".
השקר של מרכוס בנוגע לעילת המעצר של ברנס נתפש על ידי בית-המשפט המחוזי כאירוע מבודד וחריג. בית המשפט המחוזי לא השכיל להבין כי שקר זה היה רק קצה הקרחון. בשנים שחלפו מאז הסתיים משפטו של ברנס, נחשפו לכאורה שקרים רבים נוספים, המצביעים על שיטת פעולה מתוחכמת של עדויות שקר, אשר הביאו להטעיה של בתי המשפט.
בהמשך כתב התביעה מגוללים פרקליטיו של ברנס סדרה ארוכה של שקרים והכחשות של עובדות שבוצעו בידי צוותי החקירה, פרטים שנחשפו במרוצת השנים שלאחר מכן הן בבית המשפט והן בשיחות מאוחרות של החברים בצוות.
החוקר הורה לרופא לא לרשום את עדות ברנס על מכות שהוכה
ברנס העיד בבית המשפט שהוא התלונן בפני ד"ר בלוך, הרופא שבדק אותו, על המכות שקיבל, וכאשר הלה ביקש לרשום את הדברים, קפץ רס"ל מוספי ואמר לרופא שדברים כאלה לא רושמים. כפי שהעיד ברנס במשפטו: "ביום שני 21.4 לקחו אותי לבדיקה למכון לרפואה משפטית אבו כביר. היו אתי במכונית רס"ל עזרא ימין, רס"ל ישראל מזרחי ורס"ל מוספי. שהגענו למכון באבו כביר נלקחו ממני בדיקות דם ורוק ולאחר מכן הוכנסתי לד"ר בלוך וכל שלושת החוקרים נכנסו אתי בחדר. התיישבתי לפניו של הרופא. הרופא שאל אותי אם יש לי חבלות. עניתי לו שחבלות אמנם אין לי אבל סטירות ואגרופים כן קיבלתי. הרופא לקח עט ורצה לרשום את הדברים שאמרתי ופתאום קפץ רס"ל מוספי ואמר לרופא שדברים אלה לא רושמים בכלל. אז הרופא ענה לו שיתן לו להמשיך עבודתו ושלא יכנס לעניינים שאינם שייכים לו. האמת היא שהרופא לא רשם את הדברים שאמרתי."
בעדותו של ברנס, כאשר עומת בחקירה נגדית עם העובדה שהרופא לא רשם את הדברים ולא אישר בעדותו את דברי ברנס, נאלץ ברנס לומר שאם הרופא מכחיש את הדברים, הרי שהרופא משקר, כמו גם החוקרים האחרים. בית המשפט כמובן שלא יכול היה להאמין לברנס מול רופא מכובד ו"סוללה" של חוקרים.
עד כאן קטעים מתוך כתב התלונה של עמוס ברנס נגד מערכת המשפט בפרט ומדינת ישראל בכלל.
נציין כאן כי פרקים אלה מתוך כתב התביעה של עמוס ברנס נגד שופטיו, חוקריו ומדינת ישראל מהווים פתיח בלבד לכתב תביעה הנפרס על פני כמאה וארבעים עמודים ובהם עיסוק בפרטי פרטיה של הפרשה הכואבת שעשויה לעלות למדינת ישראל עשרות מיליוני שקלים. בכתב אישום זה, המהווה לדעת רבים כתב אישום נגד שמותה המשפטית של מדינת ישראל מוכיחים באי כוחו של ברנס כיצד מתוך רשלנות איבדה המשטרה נתונים מזירת הרצח שיכולים היו להוכיח את חפותו וכיוצא באלה עובדות שמחזקות את התחושה שסביב האיש נרקם קשר לחיסול משפטי, זאת אולי כדי לחפות על כשלי חקירת המשטרה, אולי כדי לדאוג לקידומם של קצינים ואולי כדי לחפות על הרוצח עצמו. את שלושת האפשרויות הללו מעלה ברנס עצמו במהלך שלושים השנים האחרונות.
כאמור, משפט התביעה של ברנס מתקיים בבית המשפט המחוזי, משום מה ללא תשומת לב תקשורתית ראויה, אולם הוא מבוצע במעין מרתון משפטי עליו הוחלט בבית המשפט. אתמול, יום ג', נחתם יומו השלישי של המרתון והוא יימשך מיד לאחר ראש השנה.