תופעה: בצד מיגזר 'בעלי התשובה' ניצב מיגדר מהופך - הדתל"שים (דתיים לשעבר, למי שלא יודע). על מיגדר זה נמנים בעיקר בני נוער, צעירים וצעירות, שעול שמירת התורה והמצוות קשה עליהם. הם בוחרים, בדרך כלל, להגדיר את עצמם כ'משוייכים חלקית' למחנה הקרוי דתי. סקאלת החלקיות נעה בין 'דתי-לייט' - למחצה, לשליש ולרביע - דרך 'מסורתי-פלוס', עד מורשת-אבות סמלית בלבד. התהוותו של 'מיגדר' כזה גוררת אחריה השפעת שרשרת על אחרים ואחרות. הקבוצתיות מקנה מעין 'רשת בטחון', ובעיקר נוסכת לגיטימציה: "אני לא יחיד/ה"!



אינני בקי בתנודות חברתיות כאלו הקיימות, ללא ספק, גם במחנה החרדי, על פני השטח ומתחתיו. אך כמדומה כי שֵם התואר 'דתל"ש', שהפך למעין תו חברתי, שייך למיגזר הדתי-לאומי בלבד. מיגזר זה מאופיין בפשרנות ובנאמנות כפולה, 'לתורה וְ'. מכאן קצרה הדרך ל'סקאלה' מדורגת של אורח חיים דתי (כל דבריי ברשימה זו עוסקים באורח החיים ולא באמונות ודעות), חלקי עד אפסי.



דתל"ש מעדות המזרח?

לא אחת תהיתי האם קיימת דתל"שיות 'מזרחית', בקרב בני עדות המזרח (הכוונה כמובן למבט מכליל, מתייג, ולא למקרים פרטיים)? תשובתי-תחושתי היא כי האיפיון שייך לצד האשכנזי של המפה. כאן טמונה נקודת המוקד של מבטי ליום הכיפורים. הקהילה המזרחית השכילה לקשור אליה גם צעירים - ומבוגרים - שפרשו מדרכי אבות, והללו - הפורשים - מרגישים 'די טוב' עם זה; לא מנודים, וכנראה גם לא מוטָפים (לשון הטפה) בלחץ. זה סוד אי-הצלחתה של התנועה הרפורמית לקנות בית-אחיזה בקהילות המזרח, בארצותיהם ובישראל. מסורת מקרבת-מכילה זו משמיטה על הסף תחליפים קלילים, מוזלים. יתכן כי בסוד הענין (העדר דתל"שיות מזרחית) נמצאת גם החמולתיות המשפחתית, האופיינית לקהילות אלו, הפורשת סוכת שלום גם על ראשי המתרחקים.



אני קורא לכל 'מקהלות האשכנזים' להכריז באזני הדתל"שים: אנחנו מחבקים אתכם! אנחנו אוהבים אתכם! אנחנו מושיטים יד! המשפחתיות גוברת! ולא רק להכריז אלא לנהוג כך, ולדבוק במידותיו של הקב"ה כשיגרת לשון תפילתנו בשיאה של 'נעילה', המצוטטת בראש המדור.



והערה נכבדה בפי במעלי יומא דכיפורא (=בערב יום הכיפורים), והיא מופנית למיגדר הדתל"שי, מתוך תקווה שיאמינו כי הדברים נכתבים לא מתוך מבט פטרוני הטפתי, חלילה; גם אם אתם מתוייגים כקבוצה, אל תהפכו תו זה לתג-יחידה להתפאר! אל תציירו 'אייקון' על החולצה ולא סמל על כותפית או חזה! כולנו קוראים אתכם, קולטים אתכם וחפצים בקרבתכם ללא סממני שיוך מובלטים.



מומר תקשורתי

ותנאי גדול בדבר, כהמשכה של ה'הערה' בפיסקא הקודמת; אל תכתבו ספרים על חיבוטי הנפש! אל תשחררו וידויים סוחטי מנוד ראש! ובעיקר, אל תתראיינו בתקשורת ואל תצפו לתהילתה! סופה שתוקיע אתכם כבזויים וסמרטוטיים! אל תפתחו אידאולוגיה דתל"שית ההופכת את מרד הנעורים או את קשיי היצר לדגל ולמופת! כפסיכולוג לפי-שעה אנבא כי תקלעו בכף הקלע, ולא תמצאו את עולמכם לא בזה (הדתי) ולא בבא (החילוני), ובודאי לא ב(עולם ה)זה ולא ב(עולם ה)בא. גם ה'עולם החילוני הזוהר', ובעיקר התקשורת קצרת הרוח ולמודת המרפקים, יתנערו מכם לאחר מיצוי הרייטינג.



מי שהפכו את 'בגידתם' במחנה החינוכי שלהם לדרמה הגורפת תהילה וממון, והיו כמה וכמה 'יוצרים' מפוקפקים כאלו בעשור האחרון - משולים בעיני כאותם יהודים מומרים שנחרתו בתולדות עמנו לדראון עולם, כסייעני הבישופים לוחמי הצלב. אנשים אלו מצטיירים בעיני כביטוי המודרני ל'מסית ומדיח' התנ"כי, ההיסטורי, המאוס. הסתתם-הדחתם מתובלת לרוב בהגיגים חובבניים, נגועי אינטרס ויצר-רב-מכר. ביותר אמורים הדברים כאשר מדובר בארגון ששם לו למטרה לעקור לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ויש כאלו!



אף אני אשלח ידי בפסיכולוגיה ואטען כי קיים יצר חזק באדם חוטא או סוטה (מצעד הגאווה!) לגרור נוספים למחיצתו, לגרוף תמימים למצודתו, כמעשה 'מיסיון' רח"ל. עצתי אמונה: למדו מגדול הכופרים מקצצי הנטיעות, מ'אחר' האגדי, שלא ניסה להסית אחרים ולא גרפם אל 'תחום שבתו':



"אָחֵר נפק (=יצא) לתרבות רעה... מעשה שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. אמר ליה: אף אתה חזור בך! אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים - חוץ מאחר! תקפיה ועייליה לבי מדרשא (=הכניסו לבית המדרש); אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך! אמר לו: (ירמיהו ב,כב) 'אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עוונך לפני'" (חגיגה טו,א).



ואעפי"כ, גם על אלו נפטיר בנעילה: "אתה נותן יד לפושעים"!