שגריר ישראל לשעבר בוושינגטון זלמן שובל קובע כי בימים אלה מציבה ממשלת ישראל את המדינה למכירת חיסול.
במאמר שפרסם באתר האינטרנט של יו"ר הליכוד בנימין נתניהו מביע שובל דאגה רבה לנוכח המשך מהלכיה המדיניים של ממשלת ישראל מול "ממשלתם הווירטואלית של אבו-מאזן וסאלם פיאד".
שובל תוהה אם המרוץ להסכם מדיני תמוה ומסוכן שכזה נובע מרצון "לרצות את ארה"ב – ואולי מסיבות הקשורות ביצר ההישרדות הפוליטי של הממשלה ושל העומד בראשה".
כשהוא מתייחס לדיווחים האחרונים בתקשורת אודות כוונות בכירי הממשלה מציין שובל כי למרות הסתירות העולות לכאורה מדבריהם הרי שניתן לזהות בהם קווי מחשבה ותכנית אחידים שמהותם ויתורים מפליגים אף יותר מהסכם אוסלו. "לכאורה קיימת דיסהרמוניה מסוימת בין הנפשות הפועלות בעניין זה אולי כמשל לתפקוד הממשלה כולה: חיים רמון - הפועל "ברשות ראש-הממשלה אבל לא בסמכות" - מציע לבני-שיחו "מסמך עקרונות"; אנשי ראש-הממשלה מדברים על "מסמך הבנות"; שרת החוץ לבני ממשיכה לחפש "אופק מדיני", ונשיא המדינה ה"על-פוליטי" מקדם תכניות משלו. אולם, חרף הניואנסים, ולמרות ההצהרות שבינתיים "שום דבר לא הוסכם", ניתן כבר לזהות בבירור את הקווים והמכנים המשותפים לכל ההצעות – שמבחינת הויתורים שבהן, מרחיקות לכת יותר מהסכמי אוסלו. גם העובדה שכל הנקודות הרלוונטיות מופיעות כמעט באותו נוסח בכלי התקשורת השונים, מעידה שהדברים אינם פרי דמיונו הקודח של עיתונאי זה או אחר, אלא סוננו על-ידי מישהו שידע על מה הוא מדבר".
בדבריו מציין שובל כי "בפועל אין המדובר כלל בהסדר-שלום, לא כל שכן בפשרות הדדיות, אלא בקבלה פחות או יותר מלאה של כל התביעות הפלסטיניות, וויתור על עמדות ישראליות ביטחוניות, מדיניות ויהודיות מרכזיות. על סמך פרסומים שונים ה"פרטנר" הפלסטיני אינו מוכן אפילו להתחייב שבתמורה למכירת החיסול הישראלית יכריז על סוף הסכסוך בין שני העמים".
שובל מסכם את קווי תוכניותיה של ממשלת ישראל, כפי שניתן ללמוד עליהם מהפרסומים האחרונים: "ירושלים תחולק (מדובר לא רק על השכונות הערביות בפריפריה אלא על מזרח העיר כולל העיר העתיקה כך שישראל תוותר על ריבונותה בהר-הבית); ישראל תאמץ את ה"קו הירוק" כנקודת המוצא בנושא הגבולות, אך תדרוש את השארתם של שלושה גושי התיישבות (גוש עציון, מעלה אדומים, אריאל) שתמורתם ימסרו לפלסטינים שטחים מצידו המערבי של "הקו". ישראל תפנה את שאר הישובים ביהודה ושומרון - אותם ישובים שמאז "תכנית אלון" ועד "מפות הביטחון" של אריאל שרון נחשבים לנידבך אסטרטגי מרכזי בהגנה על המדינה. אין התייחסות דומה לכפרים הפלסטינים בעורפם של גושי-ההתיישבות היהודיים. ככל הנראה, מדובר גם על "מעבר בטוח" בין עזה ל"גדה" שיהיה אף הוא בשליטה פלסטינית".
מוסיף שובל ומציין כי "סעיף חשוב אחר נוגע לעניין הפליטים: על פי הידוע, ישראל תסכים להכיר "הצהרתית" באחריותה להיווצרות בעיית הפליטים – דבר מסוכן כשלעצמו מבחינת מעמדה המוסרי של המדינה ובעל השלכות מבחינה מעשית. כמו בשעתו בהסכם טאבה, ישראל תקלוט כ- 1000 משפחות פלסטיניות כ'מחווה הומניטארית' ".
שובל ממשיך וקובע כי אמנם "דוברי הממשלה טוענים שאין מדובר בהסכם אלא רק ב"עקרונות". אך כפי שכל טירון מדיני יודע, עקרונות אלה יהפכו באופן בלתי נמנע לנקודת הפתיחה של כל מו"מ עתידי על הסכם-הקבע בין ישראל לפלסטינים. שלום לא יצא מכך, אך המשך הלחצים הערביים לוויתורים ישראליים נוספים הוא וודאי".
במאמר שפרסם באתר האינטרנט של יו"ר הליכוד בנימין נתניהו מביע שובל דאגה רבה לנוכח המשך מהלכיה המדיניים של ממשלת ישראל מול "ממשלתם הווירטואלית של אבו-מאזן וסאלם פיאד".
שובל תוהה אם המרוץ להסכם מדיני תמוה ומסוכן שכזה נובע מרצון "לרצות את ארה"ב – ואולי מסיבות הקשורות ביצר ההישרדות הפוליטי של הממשלה ושל העומד בראשה".
כשהוא מתייחס לדיווחים האחרונים בתקשורת אודות כוונות בכירי הממשלה מציין שובל כי למרות הסתירות העולות לכאורה מדבריהם הרי שניתן לזהות בהם קווי מחשבה ותכנית אחידים שמהותם ויתורים מפליגים אף יותר מהסכם אוסלו. "לכאורה קיימת דיסהרמוניה מסוימת בין הנפשות הפועלות בעניין זה אולי כמשל לתפקוד הממשלה כולה: חיים רמון - הפועל "ברשות ראש-הממשלה אבל לא בסמכות" - מציע לבני-שיחו "מסמך עקרונות"; אנשי ראש-הממשלה מדברים על "מסמך הבנות"; שרת החוץ לבני ממשיכה לחפש "אופק מדיני", ונשיא המדינה ה"על-פוליטי" מקדם תכניות משלו. אולם, חרף הניואנסים, ולמרות ההצהרות שבינתיים "שום דבר לא הוסכם", ניתן כבר לזהות בבירור את הקווים והמכנים המשותפים לכל ההצעות – שמבחינת הויתורים שבהן, מרחיקות לכת יותר מהסכמי אוסלו. גם העובדה שכל הנקודות הרלוונטיות מופיעות כמעט באותו נוסח בכלי התקשורת השונים, מעידה שהדברים אינם פרי דמיונו הקודח של עיתונאי זה או אחר, אלא סוננו על-ידי מישהו שידע על מה הוא מדבר".
בדבריו מציין שובל כי "בפועל אין המדובר כלל בהסדר-שלום, לא כל שכן בפשרות הדדיות, אלא בקבלה פחות או יותר מלאה של כל התביעות הפלסטיניות, וויתור על עמדות ישראליות ביטחוניות, מדיניות ויהודיות מרכזיות. על סמך פרסומים שונים ה"פרטנר" הפלסטיני אינו מוכן אפילו להתחייב שבתמורה למכירת החיסול הישראלית יכריז על סוף הסכסוך בין שני העמים".
שובל מסכם את קווי תוכניותיה של ממשלת ישראל, כפי שניתן ללמוד עליהם מהפרסומים האחרונים: "ירושלים תחולק (מדובר לא רק על השכונות הערביות בפריפריה אלא על מזרח העיר כולל העיר העתיקה כך שישראל תוותר על ריבונותה בהר-הבית); ישראל תאמץ את ה"קו הירוק" כנקודת המוצא בנושא הגבולות, אך תדרוש את השארתם של שלושה גושי התיישבות (גוש עציון, מעלה אדומים, אריאל) שתמורתם ימסרו לפלסטינים שטחים מצידו המערבי של "הקו". ישראל תפנה את שאר הישובים ביהודה ושומרון - אותם ישובים שמאז "תכנית אלון" ועד "מפות הביטחון" של אריאל שרון נחשבים לנידבך אסטרטגי מרכזי בהגנה על המדינה. אין התייחסות דומה לכפרים הפלסטינים בעורפם של גושי-ההתיישבות היהודיים. ככל הנראה, מדובר גם על "מעבר בטוח" בין עזה ל"גדה" שיהיה אף הוא בשליטה פלסטינית".
מוסיף שובל ומציין כי "סעיף חשוב אחר נוגע לעניין הפליטים: על פי הידוע, ישראל תסכים להכיר "הצהרתית" באחריותה להיווצרות בעיית הפליטים – דבר מסוכן כשלעצמו מבחינת מעמדה המוסרי של המדינה ובעל השלכות מבחינה מעשית. כמו בשעתו בהסכם טאבה, ישראל תקלוט כ- 1000 משפחות פלסטיניות כ'מחווה הומניטארית' ".
שובל ממשיך וקובע כי אמנם "דוברי הממשלה טוענים שאין מדובר בהסכם אלא רק ב"עקרונות". אך כפי שכל טירון מדיני יודע, עקרונות אלה יהפכו באופן בלתי נמנע לנקודת הפתיחה של כל מו"מ עתידי על הסכם-הקבע בין ישראל לפלסטינים. שלום לא יצא מכך, אך המשך הלחצים הערביים לוויתורים ישראליים נוספים הוא וודאי".