תנועת השמאל הקיצוני שלום עכשיו עתרה לבג"צ בדרישה לפנות באופן מיידי 2 משפחות יהודיות משכונת אברהם אבינו בחברון. העתירה היא למעשה נגד ועדת העררים הצבאית, שהחליטה שלא לאפשר את הפינוי עד לסיום הדיון בערר – החלטה שהתקבלה לפני כחודש.
היום הודיעה פרקליטות המדינה לבג"צ, כי בשונה ממנהגה ומגישתה המסורתית, להתנגד להתערבות של בג"צ בהחלטות של ועדת העררים, הפעם היא תומכת בדרישת שלום עכשיו ודורשת לבטל את צו המניעה ולבצע את הפינוי באופן מיידי, על מנת שלא לפגוע עוד בשלטון החוק בחברון.
בתגובה אומרים בועד הישוב היהודי בחברון כי עמדת הפרקליטות מתעלמת לחלוטין מבעלי הנכס היהודים, שנושלו ממנו אך ורק בשל היותם יהודים, ואשר במשך כל שנות השלטון הבריטי והכיבוש הירדני, המשיכו לשמור על שטרות הקניין, מתוך תקווה ואמונה שבבוא היום מדינת ישראל תחזור לחברון, ותחזיר להם את רכושם השדוד. במקום להחזיר את הרכוש לבעליו, בחרה המדינה לשמש כאפוטרופוס של הנכסים, אך גם תפקיד זה היא מבצעת באופן הסותר לחלוטין את הגדרת התפקיד "אפוטרופוס", שהיא "לפעול במילוי תפקידו לטובת החסוי כדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות הענין".
בישוב היהודי מציינים כי על המדינה כאפוטרופוס חלות על פי חוק 3 חובות מקבילות, ולעתים סותרות:
1. חובה כאפוטרופוס כלפי הנכס – שלא להשאירו ריק ושומם. (חובה זו הוגדרה, בין היתר, בדברי נגיד ועדת העררים הצבאית, רס"ן אדריאן אגסי, בפס"ד בערר 28/01:"חובת המשיב לנהל ולשמור כל רכוש ממשלתי המופקד בידו. כאשר הנכס עומד ריק ונטוש אין חובה זו מתמלאת כראוי") זוהי חובה סטטית שאינה ניתנת לביטול.
2. חובה כאפוטרופוס כלפי הבעלים – לנהל את הנכס תוך התחשבות, ככל הניתן, ברצון הבעלים. (חובה זו הוגדרה, בין היתר, ע"י היועץ המשפטי לאזור יהודה והשומרון, אל"מ שרון אפק, אשר קבע כי "שומה על הממונה, במסגרת ניהולו של המתחם, להתחשב, ככל הניתן, ברצונותיהם של הבעלים המקוריים") גם זוהי חובה סטטית (אשר על פי המשפט הבינ"ל כפופה לזכויות אחרות בנכס – במקרה דנן: לזכויות השוכרים)
3. חובה כמשכיר כלפי השוכרים – חובה זו ניתנת לביטול באמצעות הפעלת סעיף 4(1)(ז) בחוק השכירות הירדני, אותו ניתן להפעיל במקרים בהם השוכר מנהל או מחזיק בנכס אחר המשמש לאותו תפקיד, במקום אחר בעיר (במקרה שלנו: השוכרים לשעבר של החנויות מפעילים חנויות באזור המסחרי החדש של חברון).
חלקה מס' 6, שהיא נשוא הערר, נמצאת בבעלות משפחת עזרא, שהיתה המשפחה היהודית האחרונה שנאלצה לעזוב את חברון. על חלקה זו נבנה לפני כ-10 שנים בית מגורים יהודי בן 3 קומות, ורק בשל העובדה שבאותה עת פעלו על חלק מהחלקה חנויות שהושכרו לערבים – נבנה הבניין מעל החנויות, על מנת שלא לפגוע בסוחרים-השוכרים.
עקב אירועי הטרור בשנת 2000 ואילך, נסגר "השוק המשולש" בו שוכנות חנויות אלה, הסוחרים הפסיקו לפעול בתוכן מתוקף צו-סגירה צבאי, ולמעשה הם מנהלים את עסקיהם באזור המסחרי המשגשג במערב העיר. במסמכים רשמיים של הפרקליטות הצבאית נכתב לגבי חנויות אלה, כי הן כלולות ברשימה של כ-280 חנויות, שעליהן הוטלו הגבלות מסחר קבועות במסגרת תכנית "מרחבי ההגנה" של צה"ל שהיא "המינימום ההכרחי הנדרש" להגנה מפני פיגועי טרור בחברון. שום הגיון לא יוכל להסביר מדוע חלק אחד מחלקה, אשר כבר הוקצתה בעבר ע"י ממשלת ישראל לישוב היהודי בחברון, ואשר על פי התכנית הבטחונית של צה"ל לא תוכל עוד לעולם לשמש לצרכים של מסחר ערבי – לא תוקצה במלואה למגורי יהודים, ומדוע מעדיף האפוטרופוס להשאירה שוממה ומוזנחת, בניגוד גמור לחובתו.
למעשה, נוצרה "הזדמנות פז" לתקן את העוול והגזל שנגרם כתוצאה מפרעות תרפ"ט, לגאול נכסים אלה באופן חוקי לחלוטין, להחזירם לבעליהם ו/או ולהעבירם למגורים מוסדרים של יהודים, תוך מימוש רצון הבעלים, ושמירה על שלמות הנכסים ומצבם הטוב, וכמובן: יציאה חוקית ומסודרת ממבוך-המחוייבויות הסותרות שפורט לעיל.
אבל פרקליטות המדינה מתעלמת ממצב עובדתי-משפטי זה, מסרבת לממש את זכותה, ואת חובתה החוקית ולהביא להפסקת זיקה כלשהי של הסוחרים הערבים לנכס, ומעדיפה להשאיר את הנכס ריק ומזונח במשך שנים רבות. בכך מועלת המדינה בתפקידה כאפוטרופוס פעמיים:
א. כלפי הנכסים עצמם – שהיא בוחרת להשאירם ריקים, שוממים ומוזנחים
ב. כלפי הבעלים – שהיא מתעלמת משאיפתם המוצהרת ליישב את הנכס ביהודים.
בישוב היהודי אומרים כי ניהול הנכסים נעשה תוך התעלמות וזלזול כמעט מוחלט מחובות השוכרים מחד (כגון: תשלום דמי שכירות), אך תוך הקפדה רבתי שלא תפגענה זכויותיהם של אותם שוכרים ע"י בעלי הנכס או נציגיהם מהישוב היהודי בחברון. אחד השיאים של גישה עויינת זו היא תשובת המדינה לבג"צ, בה מכנה הפרקליטות בכינוי "פולשים" – את האנשים אשר למעשה הנם נציגי הבעלים. ומעדיפה באופן מובהק, חסר כל הגיון ומוסר, את זכויותיהם של השוכרים הערבים על פני זכויותיהם של בעלי הבית היהודיים, אשר נושלו מנכסיהם בכח הזרוע אך ורק בשל היותם יהודים.
"במעשיה אלה של פרקליטות המדינה יש לא רק פגם משפטי, אלא חמור מכך: פגם ועוול מוסרי כבד, המנוגד הן לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו הקובע כי "ככלל, אין פוגעים בקניינו של האדם", והן לעצם תפקידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אשר פועלת רבות להשבת נכסי יהודים בעולם כולו לידי בעליהם, כאשר במקביל דוקא בניהולה-היא מתקיימת אפליה לרעה ברורה ובוטה של זכויות היהודים בנכסיהם", אומרים בחברון.
"ניהול כזה, לו בוצע במדינה אחרת, היה זוכה לקיתונות של ביקורת ולפעילות משפטית ומדינית נמרצת מצד מדינת ישראל עצמה, וסביר להניח שהיה מוכרז על ידה כ'ניהול אנטישמי'.
למעשה, כל ההתייחסות המשפטית הקיימת היום מצד המדינה כאפוטרופוס כלפי הבעלים היהודיים המקוריים של הנכסים היא, גם פורמאלית, וגם מעשית, התייחסות כאל 'אויב'. זהו מצב אבסורדי ובלתי נסבל מצד כל מי שרואה במדינת ישראל את מדינת העם היהודי", אומרים בישוב היהודי בחברון.