המרכז למורשת המודיעין (מל"מ) מפרסם בימים אלה את עיקרי הרצאתו של אל"מ (מיל) ד"ר ראובן ארליך אודות הזירה הלבנונית בין השנים 2000-2006, זירה שההתנהלות הישראלית בה וכלפיה הובילו לטענתו את ישראל למלחמה האחרונה ולתוצאותיה הקשות. נדמה כי עיון בדבריו של ד"ר ארליך, המובאים כאן, יסייע מאוד למתעניין במתרחש אצל שכנינו במצפון,שכנים שמהווים שוב ושוב איום לא פשוט על שלום אזרחי ישראל,
לדבריו תקופה זו רבת התהפוכות בזירה הלבנונית ובתולדות המעורבות הסורית והישראלית בלבנון, וההתפתחויות בה הושפעו משלושה אירועים דרמטיים, שאירעו בלבנון ומחוצה לה, בשנת 2000:
א. יציאת צה"ל מ"אזור הביטחון". לאחר תקופה ארוכה בה היתה ישראל מעורבת בנעשה בלבנון מאז תחילת מלחמת האזרחים (1975). יציאת צה"ל מ"אזור הביטחון" סימנה את קץ המעורבות הישראלית הישירה בלבנון. "אזור הביטחון" קרס, צה"ל נערך מדרום ל"קו הכחול" ובכך נשמטה הלגיטימציה הבינלאומית ובמידה רבה גם הפנים-לבנונית להמשך המאבק המזוין של חזבאללה נגד ישראל.
ב. מותו של נשיא סוריה חאפז אסד. שינויי השלטון בדמשק השפיעו לא רק על סוריה אלא גם על "הסדר הסורי" בלבנון כפי שהתגבש בלבנון ברבע האחרון של המאה הקודמת.
ג. פרוץ מערכת הטרור הפלסטינית. כתוצאה מכך תשומת ליבה של ישראל התמקדה במאבק נגד הטרור הפלסטיני הגובר תוך מאמץ שלא להיגרר פעם נוספת למה שנתפס כ"ביצה הלבנונית". ישראל אימצה מדיניות של הכלת הטרור של חזבאללה ונמנעה מתגובות שעלולות היו להביא להסלמה בזירה הלבנונית.
מציין ד"ר ארליך כי לאירועים הללו נוספו התפתחויות דרמטיות בזירה הבינלאומית והאזורית, שעיקרן אירועי ה-11 בספטמבר 2001 והשתלטות ארה"ב על עיראק. לדברי ד"ר ארליך הואקום במאזן הכוחות האזורי שנוצר עם נפילת סדאם חוסיין הביא להתחזקות איראן ולהאצת חתירתה (בשיתוף פעולה עם סוריה) להשגת הגמוניה אזורית. להתפתחויות הללו היתה גם השפעה על הזירה הלבנונית.
מוסיף ד"ר ארליך ומנתח כי בעקבות אלה נתפס חזבאללה בידי המשטר האיראני ובידי סוריה כאמצעי חשוב להעמקת השפעתן בלבנון, בעיקר לנוכח יציאת הכוחות הסוריים, וכמכשיר חשוב לקידום אינטרסיהם במאבק נגד ישראל. כפועל יוצא מכך האיצו השתיים את בניית התשתית הצבאית של חזבאללה ובו בזמן עודדו את הצטרפותו לממשלת לבנון והגברת השתלבותו במערכת הפוליטית הלבנונית.
התגבשות המחנות היריבים בלבנון:
בעקבות הוצאת הכוחות הסוריים מלבנון במרץ 2005 התגבשו בזירה הפנים-לבנונית שני מחנות יריבים : תומכי "הסדר החדש", או "כוחות ה- 14 במרץ", (תאריך בו התקיימה הפגנת המונים אנטי-סורית בבירות). מדובר בקואליציה פרו-מערבית אנטי-סורית ואנטי-איראנית המבוססת על מוסלמים סונים בהנהגת סעד חרירי בנו של רפיק חרירי, ופואד סניורה, ראש ממשלת לבנון. אליהם חברו חלק מהמחנה הנוצרי (אמין ג'מיל, סמיר ג'עג'ע) יחד עם חלק ניכר מהעדה הדרוזית (בהנהגת וליד ג'נבלאט). מנגד לאלה עמד מחנה תומכי סוריה ואיראן המונהג ע"י חיזבאללה. מחנה זה כולל גם את תנועת אמל בראשות נביה ברי, וחלק מהמחנה הנוצרי בראשות מישל עון, שחזר מגלותו בצרפת. מישל עון, הנהנה מתמיכה לא מבוטלת בקרב הנוצרים, העדיף להצטרף למחנה הפרו-סורי (שנגדו נאבק בעבר) מטעמים אינטרסנטיים מובהקים (כגון עניינו להיבחר לנשיא).
ארליך מציין כי ממשלת לבנון, המייצגת את "כוחות ה- 14 במרץ", נהנית מרוב זעום בפרלמנט הלבנוני ונתונה ללחצים פוליטיים כבדים מצד חזבאללה ומחנה תומכי סוריה ואיראן. המאבקים הפוליטיים הפנים- לבנונים החריפו בתקופה שלאחר מלחמת לבנון השנייה וגלשו לא פעם לאלימות. אולם שני המחנות היריבים הקפידו ועודם מקפידים שלא להיגרר למלחמת אזרחים כדוגמת זאת שהתחוללה בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת.
עם זאת מדגיש ד"ר ארליך כי "בשנה שחלפה מאז מלחמת לבנון השנייה גילתה ממשלת פואד סניורה נחישות מרשימה ויכולת עמידה מול לחצי האופוזיציה. הממשלה הצליחה לשמור על שלטונה למרות פרישת שרי חזבאללה מהממשלה ושורה של מחאות והפגנות שאורגנו ע"י חזבאללה ומחנה תומכי סוריה ואיראן. היא גם רשמה לעצמה מספר הישגים לא מבוטלים: פריסת צבא לבנון בדרום לבנון בהיקף חסר תקדים וחיזוק מעמדו של צבא לבנון בדרום; אשרור בית הדין הבינלאומי לרצח רפיק חרירי; הכנסת צבא לבנון (זו לראשונה) למחנה הפליטים נהר אלבארד והכנעת פתח אלאסלאם, שלוחת אלקאעדה בלבנון. עם זאת הקפידה הממשלה שלא להתעמת עם חזבאללה וגילתה רפיון בטיפול בנושאי הליבה של החלטת מועבי"ט 1701 : מניעת שיקומו הצבאי של חזבאללה; פרוז דרום לבנון ואכיפת אמברגו יעיל על הברחת אמצעי לחימה מסוריה ומאיראן".
לטעמו "מבחן חשוב לשני מחנות היריבים עתידים להיות תהליך הבחירות לנשיאות". לדבריו "לדמותו של הנשיא החדש, מחליפו של אמיל לחוד הפרו-סורי, תהיה השפעה רבה על הזירה הפנים- לבנונית בשנים הבאות".
ההשתלטות הסורית:
"סורים ניצלו את הואקום הפוליטי שנוצר לאחר נסיגת צה"ל על מנת לבסס את שליטתם בלבנון. בשנים 1991-1989 הכניע הצבא הסורי את המחנה הנוצרי האנטי- סורי (בהנהגת מישל עון), כבש את המובלעת הנוצרית בהר הלבנון, פירק את המליציות הנוצריות, חיסל או הגלה את מנהיגיהם, והשליט ממשל לבנוני פרו-סורי בראשות נשיא פרו-סורי. לבנון הפכה מאז למדינת חסות סורית לכל דבר והדבר קיבל ביטויו ב"הסכם טאא'ף", שהביא לסיום מלחמת האזרחים ולמשבר המתמשך בלבנון.
בשנים 1989- 2005 , בתקופת "משטר טאא'ף", שוב לא נאלצו הסורים לנהל מאבק מתמשך לייצוב שליטתם בלבנון ועלה בידם להפיק משליטתם בלבנון תועלת רבה בתחום המדיני, הביטחוני והכלכלי. השליטה הסורית על לבנון לא התבססה רק על נוכחות כוחות הצבא והביטחון אלא גם על חדירה עמוקה של לבנונים תומכי סוריה לרקמות הפוליטיקה, החברה והכלכלה הלבנונית. העצמאות הלבנונית לה ניתן מס שפתיים ב"הסכם טאא'ף" נעשתה לפלסטר. לבנון נעשתה מעין מחוז סורי עליו פיקחו מקרוב האחראי על מנגנון הביטחון והמודיעין האלוף ע'אזי כנעאן (שהתאבד) ויורשו עמיד (תא"ל) רסתום ע'זאלי, שנחשד במעורבות ברצח רפיק חרירי".
בעקבות "הסכם טאא'ף" פורקו המליציות הנוצריות והדרוזיות ושוקם והתחזק הממשל הלבנוני הפרו-סורי ; הכלכלה הלבנונית שוקמה; בירות ההרוסה ונבנתה מחדש ע"י רפיק חרירי (שהפך לסמל לשיקום לבנון מהמלחמה); הצבא הלבנוני ומנגנוני המודיעין הלבנוניים שוקמו והתחזקו (בפיקוח הדוק של מנגנוני המודיעין הסוריים). יוצא דופן היה ארגון חזבאללה שהסורים נמנעו מלפרק אותו מנשקו בעילה של המשך ה"התנגדות" נגד ישראל בשל המשך קיומו של "אזור הביטחון".
ממשיך ד"ר ארליך ומנתח אתמהלך האירועים הכרונולוגי והנסיבתי: האופוזיציה המסורתית להשתלטות הסורית על לבנון, בעיקר מקרב העדה הנוצרית מארונית, התנפצה לרסיסים בעקבות ההתקוממות האנטי-סורית של מישל עון . בעידן "משטר טאא'ף" לא העזו ראשי המחנה הנוצרי לחרוג מהמדיניות הסורית. ערב מותו של חאפט' אסד לא היתה בנמצא בלבנון אופוזיציה מאורגנת בעלת יכולת פעולה. מנהיגי המחנה הנוצרי לשעבר שהו בגלות (מישל עון, שניסה לארגן את תומכיו הרבים ממקום גלותו בצרפת), או שנדונו לתקופות מאסר ממושכות (סמיר ג'עג'ע), או שהותר להם לשוב מגלותם ללבנון תוך מחויבות לשמור על "פרופיל נמוך" (אמין ג'מיל). תמונת מצב זאת השתנה בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה בשל אירועים והתפתחויות שנותחו לעיל .
כאמור ד"ר ארליך מעניק משמעותרבה להעברת השלטון בסוריה לידיו של בשאר אסאד.זאת בשל העובדה שלהערכתו לנוכח היות בשאר מנהיג חסר כריזמה ויכולות כאביו החל ארגון החיזבאללה מתנהל באופן עצמאי יותר ויותר,דבר שלא היה מעז לבצע תחת כהונת אסאד האב.
בעקבות אסון התאומים והשתלטות ארה"ב על עיראק תוך הפלת משטרו של סדאם חוסיין סומנה סוריה כאחת מחברות "ציר הרשע" והוגברו הלחצים החיצוניים עליה להרפות אחיזתה מלבנון באמצעות מאמץ דיפלומטי אמריקאי-צרפתי.
לדבריו של ארליך "התהליכים, שכרסמו ב"סדר הסורי", הגיעו לבשלות באופן דרמטי עם הירצחו של ראש הממשלה רפיק חרירי, שסרב ללכת בתלם המדיניות הסורית. לאחר הרצח הם מצאו ביטויים במחאה עממית חסרת תקדים שהתפתחה בבירות, תוך גילויי סולידריות אנטי-סורית בין העדות השונות-נוצרים, סונים ודרוזים. מאות אלפי מפגינים צעדו ברחובות בירות ואזרחים לבנוניים הופיעו בפני התקשורת הלבנונית והבינלאומית והעזו לראשונה לדרוש בפומבי את הוצאת הצבא הסורי, את סילוק מנגנוני המודיעין הסורי ואת החלפת עושי דברה של סוריה בממשל הלבנוני. הנשיא בשאר אסד, חסר הניסיון נכנע ללחצים והורה בחופזה על הוצאת הכוחות הסוריים מלבנון .
ארליך מציין כי בלטו בהיעדרם מההפגנות האנטי- סוריות בני העדה השיעית, העדה הגדולה בלבנון, ובו בזמן גם המקופחת פוליטית, כלכלית וחברתית . חסן נסראללה, מנהיג החיזבאללה, אשר צמחה מקרב העדה השיעית, נטל על עצמו את הנהגת מחנה תומכיה של סוריה ויזם מפגן עוצמה בהפגנה רבת משתתפים (מאות אלפים) בבירות ב-8 במרס 2005 . הפגנה זאת (ו"הפגנת הנגד" של מתנגדי סוריה ב-14 במרס, שגם היא הוציאה לרחובות מאות אלפי אנשים) מהווים, לדבריו, עדות ברורה לעומקן של המחלוקות הפנים-לבנוניות ולפוטנציאל הנפיץ הטמון בזירה הפנים לבנונית בעידן שלאחר הוצאת הכוחות הסוריים.
בהרצאתו פורט ד"ר ארליך את המניעים וההליכים שהובילו את החיזבאללה עד שהגיע למעמד הבכורה בקרב העדה השיעית בלבנון:"חזבאללה הינו ארגון לבנוני שיעי, שהוקם ע"י משמרות המהפיכה האיראניים בסיוע סוריה, בקיץ 1982, בעיצומה של מלחמת שלום הגליל. חזבאללה הינו בעל אידיאולוגיה אסלאמית-רדיקלית שיעית מבית מדרשה של איראן החו'מיניסטית. במשך כל שנות קיומו הוא נהנה מסיוע מאסיבי של איראן וסוריה הרואות בו נכס אסטרטגי ואמצעי חשוב לקידום מטרותיהן הלאומיות בעימות נגד ישראל, בלבנון ובאזור כולו. מלבד היותו של חזבאללה מכשיר אסטרטגי בידי איראן וסוריה הוא גם מהווה חלק בלתי נפרד מהמערכת הפוליטית והחברתית הפנים-לבנונית, שבתוכה הוא פועל. לחזבאללה יש איפא שתי זהויות : הזהות השיעית-לבנונית והזהות האסלאמית-רדיקלית- ג'האדית איראנית , המתקיימות זו לצד זו במתח תמידי:
הזהות הלבנונית: כארגון לבנוני בעל אופי עדתי נהנה חזבאללה מתמיכה רבה בקרב העדה השיעית, הגדולה בקרב העדות בלבנון והמקופחת שבהן, והוא מייצג במידה רבה את חתירתה לעמדת כוח בזירה הפנים-לבנונית על חשבון הנוצרים והמוסלמים סונים. חזבאללה מנסה להצטייר כמו שפועל לקידום אינטרסים לאומיים כלל-לבנונים בהקשר לעימות עם ישראל ובמסגרת זאת הוא מרבה להציג עצמו כ"מגן לבנון" מפני ישראל.
הזהות הג'האדית: בו בזמן חזבאללה הינו גם ארגון בעל אופי אסלאמי-רדיקלי המופעל והנתמך ע"י איראן, שאימץ לעצמו זהות אידיאולוגיה שמקורה באיראן. זהות זאת, ותלותו הרבה באיראן ובסוריה, מכתיבים לו אידיאולוגיה לוחמנית החותרת לחיסולה של ישראל . כמו איראן כך גם חזבאללה הינו בעל אופי אנטי-מערבי (ובעיקר אנטי-אמריקאי) מובהק, בניגוד מוחלט להיסטוריה ולמסורת הלבנונית רבת השנים של הסתמכות על מדינות המערב.
יצוין כי את הרצאתו זו נשא ד"ר ארליך במסגרתיום עיון שהתקיים תחת הכותרת "לבנון 2006-2000" במסגרת הסמינר "מלחמת לבנון השנייה-2006". הסמינר נערך ברמת אפעל על ידי יד טבנקין, העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית ליד אוניברסיטת ת"א והעמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי.
לדבריו תקופה זו רבת התהפוכות בזירה הלבנונית ובתולדות המעורבות הסורית והישראלית בלבנון, וההתפתחויות בה הושפעו משלושה אירועים דרמטיים, שאירעו בלבנון ומחוצה לה, בשנת 2000:
א. יציאת צה"ל מ"אזור הביטחון". לאחר תקופה ארוכה בה היתה ישראל מעורבת בנעשה בלבנון מאז תחילת מלחמת האזרחים (1975). יציאת צה"ל מ"אזור הביטחון" סימנה את קץ המעורבות הישראלית הישירה בלבנון. "אזור הביטחון" קרס, צה"ל נערך מדרום ל"קו הכחול" ובכך נשמטה הלגיטימציה הבינלאומית ובמידה רבה גם הפנים-לבנונית להמשך המאבק המזוין של חזבאללה נגד ישראל.
ב. מותו של נשיא סוריה חאפז אסד. שינויי השלטון בדמשק השפיעו לא רק על סוריה אלא גם על "הסדר הסורי" בלבנון כפי שהתגבש בלבנון ברבע האחרון של המאה הקודמת.
ג. פרוץ מערכת הטרור הפלסטינית. כתוצאה מכך תשומת ליבה של ישראל התמקדה במאבק נגד הטרור הפלסטיני הגובר תוך מאמץ שלא להיגרר פעם נוספת למה שנתפס כ"ביצה הלבנונית". ישראל אימצה מדיניות של הכלת הטרור של חזבאללה ונמנעה מתגובות שעלולות היו להביא להסלמה בזירה הלבנונית.
מציין ד"ר ארליך כי לאירועים הללו נוספו התפתחויות דרמטיות בזירה הבינלאומית והאזורית, שעיקרן אירועי ה-11 בספטמבר 2001 והשתלטות ארה"ב על עיראק. לדברי ד"ר ארליך הואקום במאזן הכוחות האזורי שנוצר עם נפילת סדאם חוסיין הביא להתחזקות איראן ולהאצת חתירתה (בשיתוף פעולה עם סוריה) להשגת הגמוניה אזורית. להתפתחויות הללו היתה גם השפעה על הזירה הלבנונית.
מוסיף ד"ר ארליך ומנתח כי בעקבות אלה נתפס חזבאללה בידי המשטר האיראני ובידי סוריה כאמצעי חשוב להעמקת השפעתן בלבנון, בעיקר לנוכח יציאת הכוחות הסוריים, וכמכשיר חשוב לקידום אינטרסיהם במאבק נגד ישראל. כפועל יוצא מכך האיצו השתיים את בניית התשתית הצבאית של חזבאללה ובו בזמן עודדו את הצטרפותו לממשלת לבנון והגברת השתלבותו במערכת הפוליטית הלבנונית.
התגבשות המחנות היריבים בלבנון:
בעקבות הוצאת הכוחות הסוריים מלבנון במרץ 2005 התגבשו בזירה הפנים-לבנונית שני מחנות יריבים : תומכי "הסדר החדש", או "כוחות ה- 14 במרץ", (תאריך בו התקיימה הפגנת המונים אנטי-סורית בבירות). מדובר בקואליציה פרו-מערבית אנטי-סורית ואנטי-איראנית המבוססת על מוסלמים סונים בהנהגת סעד חרירי בנו של רפיק חרירי, ופואד סניורה, ראש ממשלת לבנון. אליהם חברו חלק מהמחנה הנוצרי (אמין ג'מיל, סמיר ג'עג'ע) יחד עם חלק ניכר מהעדה הדרוזית (בהנהגת וליד ג'נבלאט). מנגד לאלה עמד מחנה תומכי סוריה ואיראן המונהג ע"י חיזבאללה. מחנה זה כולל גם את תנועת אמל בראשות נביה ברי, וחלק מהמחנה הנוצרי בראשות מישל עון, שחזר מגלותו בצרפת. מישל עון, הנהנה מתמיכה לא מבוטלת בקרב הנוצרים, העדיף להצטרף למחנה הפרו-סורי (שנגדו נאבק בעבר) מטעמים אינטרסנטיים מובהקים (כגון עניינו להיבחר לנשיא).
ארליך מציין כי ממשלת לבנון, המייצגת את "כוחות ה- 14 במרץ", נהנית מרוב זעום בפרלמנט הלבנוני ונתונה ללחצים פוליטיים כבדים מצד חזבאללה ומחנה תומכי סוריה ואיראן. המאבקים הפוליטיים הפנים- לבנונים החריפו בתקופה שלאחר מלחמת לבנון השנייה וגלשו לא פעם לאלימות. אולם שני המחנות היריבים הקפידו ועודם מקפידים שלא להיגרר למלחמת אזרחים כדוגמת זאת שהתחוללה בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת.
עם זאת מדגיש ד"ר ארליך כי "בשנה שחלפה מאז מלחמת לבנון השנייה גילתה ממשלת פואד סניורה נחישות מרשימה ויכולת עמידה מול לחצי האופוזיציה. הממשלה הצליחה לשמור על שלטונה למרות פרישת שרי חזבאללה מהממשלה ושורה של מחאות והפגנות שאורגנו ע"י חזבאללה ומחנה תומכי סוריה ואיראן. היא גם רשמה לעצמה מספר הישגים לא מבוטלים: פריסת צבא לבנון בדרום לבנון בהיקף חסר תקדים וחיזוק מעמדו של צבא לבנון בדרום; אשרור בית הדין הבינלאומי לרצח רפיק חרירי; הכנסת צבא לבנון (זו לראשונה) למחנה הפליטים נהר אלבארד והכנעת פתח אלאסלאם, שלוחת אלקאעדה בלבנון. עם זאת הקפידה הממשלה שלא להתעמת עם חזבאללה וגילתה רפיון בטיפול בנושאי הליבה של החלטת מועבי"ט 1701 : מניעת שיקומו הצבאי של חזבאללה; פרוז דרום לבנון ואכיפת אמברגו יעיל על הברחת אמצעי לחימה מסוריה ומאיראן".
לטעמו "מבחן חשוב לשני מחנות היריבים עתידים להיות תהליך הבחירות לנשיאות". לדבריו "לדמותו של הנשיא החדש, מחליפו של אמיל לחוד הפרו-סורי, תהיה השפעה רבה על הזירה הפנים- לבנונית בשנים הבאות".
ההשתלטות הסורית:
"סורים ניצלו את הואקום הפוליטי שנוצר לאחר נסיגת צה"ל על מנת לבסס את שליטתם בלבנון. בשנים 1991-1989 הכניע הצבא הסורי את המחנה הנוצרי האנטי- סורי (בהנהגת מישל עון), כבש את המובלעת הנוצרית בהר הלבנון, פירק את המליציות הנוצריות, חיסל או הגלה את מנהיגיהם, והשליט ממשל לבנוני פרו-סורי בראשות נשיא פרו-סורי. לבנון הפכה מאז למדינת חסות סורית לכל דבר והדבר קיבל ביטויו ב"הסכם טאא'ף", שהביא לסיום מלחמת האזרחים ולמשבר המתמשך בלבנון.
בשנים 1989- 2005 , בתקופת "משטר טאא'ף", שוב לא נאלצו הסורים לנהל מאבק מתמשך לייצוב שליטתם בלבנון ועלה בידם להפיק משליטתם בלבנון תועלת רבה בתחום המדיני, הביטחוני והכלכלי. השליטה הסורית על לבנון לא התבססה רק על נוכחות כוחות הצבא והביטחון אלא גם על חדירה עמוקה של לבנונים תומכי סוריה לרקמות הפוליטיקה, החברה והכלכלה הלבנונית. העצמאות הלבנונית לה ניתן מס שפתיים ב"הסכם טאא'ף" נעשתה לפלסטר. לבנון נעשתה מעין מחוז סורי עליו פיקחו מקרוב האחראי על מנגנון הביטחון והמודיעין האלוף ע'אזי כנעאן (שהתאבד) ויורשו עמיד (תא"ל) רסתום ע'זאלי, שנחשד במעורבות ברצח רפיק חרירי".
בעקבות "הסכם טאא'ף" פורקו המליציות הנוצריות והדרוזיות ושוקם והתחזק הממשל הלבנוני הפרו-סורי ; הכלכלה הלבנונית שוקמה; בירות ההרוסה ונבנתה מחדש ע"י רפיק חרירי (שהפך לסמל לשיקום לבנון מהמלחמה); הצבא הלבנוני ומנגנוני המודיעין הלבנוניים שוקמו והתחזקו (בפיקוח הדוק של מנגנוני המודיעין הסוריים). יוצא דופן היה ארגון חזבאללה שהסורים נמנעו מלפרק אותו מנשקו בעילה של המשך ה"התנגדות" נגד ישראל בשל המשך קיומו של "אזור הביטחון".
ממשיך ד"ר ארליך ומנתח אתמהלך האירועים הכרונולוגי והנסיבתי: האופוזיציה המסורתית להשתלטות הסורית על לבנון, בעיקר מקרב העדה הנוצרית מארונית, התנפצה לרסיסים בעקבות ההתקוממות האנטי-סורית של מישל עון . בעידן "משטר טאא'ף" לא העזו ראשי המחנה הנוצרי לחרוג מהמדיניות הסורית. ערב מותו של חאפט' אסד לא היתה בנמצא בלבנון אופוזיציה מאורגנת בעלת יכולת פעולה. מנהיגי המחנה הנוצרי לשעבר שהו בגלות (מישל עון, שניסה לארגן את תומכיו הרבים ממקום גלותו בצרפת), או שנדונו לתקופות מאסר ממושכות (סמיר ג'עג'ע), או שהותר להם לשוב מגלותם ללבנון תוך מחויבות לשמור על "פרופיל נמוך" (אמין ג'מיל). תמונת מצב זאת השתנה בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה בשל אירועים והתפתחויות שנותחו לעיל .
כאמור ד"ר ארליך מעניק משמעותרבה להעברת השלטון בסוריה לידיו של בשאר אסאד.זאת בשל העובדה שלהערכתו לנוכח היות בשאר מנהיג חסר כריזמה ויכולות כאביו החל ארגון החיזבאללה מתנהל באופן עצמאי יותר ויותר,דבר שלא היה מעז לבצע תחת כהונת אסאד האב.
בעקבות אסון התאומים והשתלטות ארה"ב על עיראק תוך הפלת משטרו של סדאם חוסיין סומנה סוריה כאחת מחברות "ציר הרשע" והוגברו הלחצים החיצוניים עליה להרפות אחיזתה מלבנון באמצעות מאמץ דיפלומטי אמריקאי-צרפתי.
לדבריו של ארליך "התהליכים, שכרסמו ב"סדר הסורי", הגיעו לבשלות באופן דרמטי עם הירצחו של ראש הממשלה רפיק חרירי, שסרב ללכת בתלם המדיניות הסורית. לאחר הרצח הם מצאו ביטויים במחאה עממית חסרת תקדים שהתפתחה בבירות, תוך גילויי סולידריות אנטי-סורית בין העדות השונות-נוצרים, סונים ודרוזים. מאות אלפי מפגינים צעדו ברחובות בירות ואזרחים לבנוניים הופיעו בפני התקשורת הלבנונית והבינלאומית והעזו לראשונה לדרוש בפומבי את הוצאת הצבא הסורי, את סילוק מנגנוני המודיעין הסורי ואת החלפת עושי דברה של סוריה בממשל הלבנוני. הנשיא בשאר אסד, חסר הניסיון נכנע ללחצים והורה בחופזה על הוצאת הכוחות הסוריים מלבנון .
ארליך מציין כי בלטו בהיעדרם מההפגנות האנטי- סוריות בני העדה השיעית, העדה הגדולה בלבנון, ובו בזמן גם המקופחת פוליטית, כלכלית וחברתית . חסן נסראללה, מנהיג החיזבאללה, אשר צמחה מקרב העדה השיעית, נטל על עצמו את הנהגת מחנה תומכיה של סוריה ויזם מפגן עוצמה בהפגנה רבת משתתפים (מאות אלפים) בבירות ב-8 במרס 2005 . הפגנה זאת (ו"הפגנת הנגד" של מתנגדי סוריה ב-14 במרס, שגם היא הוציאה לרחובות מאות אלפי אנשים) מהווים, לדבריו, עדות ברורה לעומקן של המחלוקות הפנים-לבנוניות ולפוטנציאל הנפיץ הטמון בזירה הפנים לבנונית בעידן שלאחר הוצאת הכוחות הסוריים.
בהרצאתו פורט ד"ר ארליך את המניעים וההליכים שהובילו את החיזבאללה עד שהגיע למעמד הבכורה בקרב העדה השיעית בלבנון:"חזבאללה הינו ארגון לבנוני שיעי, שהוקם ע"י משמרות המהפיכה האיראניים בסיוע סוריה, בקיץ 1982, בעיצומה של מלחמת שלום הגליל. חזבאללה הינו בעל אידיאולוגיה אסלאמית-רדיקלית שיעית מבית מדרשה של איראן החו'מיניסטית. במשך כל שנות קיומו הוא נהנה מסיוע מאסיבי של איראן וסוריה הרואות בו נכס אסטרטגי ואמצעי חשוב לקידום מטרותיהן הלאומיות בעימות נגד ישראל, בלבנון ובאזור כולו. מלבד היותו של חזבאללה מכשיר אסטרטגי בידי איראן וסוריה הוא גם מהווה חלק בלתי נפרד מהמערכת הפוליטית והחברתית הפנים-לבנונית, שבתוכה הוא פועל. לחזבאללה יש איפא שתי זהויות : הזהות השיעית-לבנונית והזהות האסלאמית-רדיקלית- ג'האדית איראנית , המתקיימות זו לצד זו במתח תמידי:
הזהות הלבנונית: כארגון לבנוני בעל אופי עדתי נהנה חזבאללה מתמיכה רבה בקרב העדה השיעית, הגדולה בקרב העדות בלבנון והמקופחת שבהן, והוא מייצג במידה רבה את חתירתה לעמדת כוח בזירה הפנים-לבנונית על חשבון הנוצרים והמוסלמים סונים. חזבאללה מנסה להצטייר כמו שפועל לקידום אינטרסים לאומיים כלל-לבנונים בהקשר לעימות עם ישראל ובמסגרת זאת הוא מרבה להציג עצמו כ"מגן לבנון" מפני ישראל.
הזהות הג'האדית: בו בזמן חזבאללה הינו גם ארגון בעל אופי אסלאמי-רדיקלי המופעל והנתמך ע"י איראן, שאימץ לעצמו זהות אידיאולוגיה שמקורה באיראן. זהות זאת, ותלותו הרבה באיראן ובסוריה, מכתיבים לו אידיאולוגיה לוחמנית החותרת לחיסולה של ישראל . כמו איראן כך גם חזבאללה הינו בעל אופי אנטי-מערבי (ובעיקר אנטי-אמריקאי) מובהק, בניגוד מוחלט להיסטוריה ולמסורת הלבנונית רבת השנים של הסתמכות על מדינות המערב.
יצוין כי את הרצאתו זו נשא ד"ר ארליך במסגרתיום עיון שהתקיים תחת הכותרת "לבנון 2006-2000" במסגרת הסמינר "מלחמת לבנון השנייה-2006". הסמינר נערך ברמת אפעל על ידי יד טבנקין, העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית ליד אוניברסיטת ת"א והעמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי.