במסגרת טיול משותף שקיימו ארגון נכי צה"ל, רשות הטבע והגנים ועמותת "ערים בלילה" (המטפלת בחיילי צה"ל שהוחזקו בשבי האויב) ערכו המשתתפים טקס מרגש בסביבת המוצב החרמון. המשתתפים הניפו דגל ישראל שנתפר בשבי הסורי לאחר מלחמת יום הכיפורים על ידי חיים רם, טייס מטייסת "האחת", שהשתמש לצורך ביצוע המשימה בגופיית טריקו לבנה.
המסע שהחל בחרמון השבוע ויגיע לסיומו בעיר אילת באפריל 2009, לקח את המטיילים לאורך שביל ישראל והגולן. בטקס נגעו הדוברים במורשת קרב – ושיתפו את המבקרים בחוויותיהם מן השבי. "פתאום אנו שומעים שירה עזה של המנון 'התקווה' מאחד האגפים", סיפר סמל (מיל') גידי ארנהלט. "הבנו שהקצינים חוגגים את ערב יום העצמאות. חזרנו לתא. עמדנו ליד הקיר – ושרנו. שירת 'התקווה' שכמוה אין ולא הייתה: מרגשת, בעוז, עם גאווה ישראלית בלב דמשק".
סמל (מיל') גידי ארנהלט נחטף ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים בידי כוח אוויר סורי. במשך שמונה חודשים הוחזק החטוף מעבר לגבול. הוא לא אמור היה להיות באותו זמן בעמדה, אך הסכים להחליף חבר שביקש לבלות את יום הכיפורים בביתו. אתמול חזר סמל (מיל') ארנהלט אל מוצב החרמון והשתתף במיצג הראווה של אותו דגלון היסטורי. את רגע התפיסה הוא זוכר היטב. "הסורים העמידו אותנו בתור והורו לנו ללכת. הלכנו הליכה פסטורלית. היום היה כמו היום: יפה ונעים". אל הפקודה להסתדר בתור וכניסתם לשטח האויב, קדמה התעללות פיזית קשה שספגו מידי השובים.
"הדבר הכי קשה בשבי לא היה הרעב, הצמא או חוסר האונים", סיפר סמ"ר (מיל') יעקב פייג, מפקד טנק שנפל גם הוא בשבי המצרי באותה מלחמה. "גם לא המשמעת שכופים עליך. הדבר הקשה ביותר הוא הבדידות, לא לדעת מה קורה בתא הסמוך אליך, לא לדעת אם זה יום או לילה – וההשפלות".
בהמשך התייחס סמ"ר (מיל') פייג לסוגיית החטופים שעדיין נעדרים ואמר כי "אני יכול לחוש את הכאב של ההורים, של הרעיה, של הילדה של רון ארד שלא הכירה את אביה בכלל", אך הדגיש: "אני בטוח שהם יחזרו".